באנו ראינו כתבנו

תומר בן אזר

האביב של אביב

זה לא ממש היה אייטיז, ואפשר היה בקלות לוותר על אתנחתת הטראש בדמות לימהל וסמנתה פוקס, אבל נשף הרוק השנתי של אביב גפן היה חוויה רוקיסטית מהמעלה הראשונה. האורחים סיפקו את הסחורה, ואפילו הבן דילן העניק ביצוע שלא השאיר עין אחת יבשה. ומי שתהה לאן יפנה הפעם אביב המשודרג את מנטרת הזעם "רוצים שינוי" המפורסמת שלו זכה להפתעה ברוח וודסטוק  

IMG_0189_1.jpg
פורסם: 5.7.21

הרבה סבלנות היתה ל-12,000 הצופים (לדברי אביב עצמו, לא ספרתי) שגדשו את זאפה LIVE פארק בראשון לקראת נשף הרוק השנתי של אביב גפן שנערך במוצ"ש האחרון. זה נכון שדרכי הגישה והיציאה מהמתחם שודרגו משמעותית, אבל עדיין מדובר בקונסטלציה שדורשת הרבה יצירתיות על מנת למצוא חניה, ולהיחלץ ממנה. כראוי לילדי הירח לשעבר ובהווה, ויש לא מעט כאלה מסתבר, מי שרצה לתפוס מקום טוב ליד הבמה התייצב כבר בשעת פתיחת השערים ב-19:30, ונאלץ לחכות לא פחות משלוש שעות עד תחילת המופע. קנס זעום עבור הזכות לצפות באליל מקרוב, והנה תוך כמה דקות אפילו פלוגת מג"ב כבר לא מסוגלת לחדור לשם. בזמן הארוך שנותר לתחילת המופע, ובהתאם לתמה "חזרה לשנות ה-80" שליוותה את הפרסומים, היה אפשר לפזז לצלילי פס-קול אייטיזי מובהק גדוש בלהיטי פופ לועזיים, שלווה בווידיאו ארט רפיטטיבי של קובייה הונגרית ענקית.

באיחור אופנתי של כמעט שעה - מלווה בלהקתו הקבועה התעויוט - אביב עולה לבמה מחויט בחליפה ורודה ומתחיל להפציץ עם "מחר", "לכבוד מיליארד תועים", "אתה פה חסר לי", "המכתב" ו"השיר שלנו". הדבר הראשון שעולה לך בראש זה איך לא חם לו לעזאזל. ובכלל מה קשור חליפה, שבהמשך הערב כמובן תיזרק לאנשהו, ובמקומה תצוץ גופיה שחורה חצי קרועה, שגם היא תתנדף בשלב מסוים ותשאיר את אביב חשוף כמו שהוא אוהב.

aefc9e09-1f20-4edf-8352-39c151c9820b.jpg

איך לא חם לך? אביב והחליפה. צילום: ליאור פוגל, זאפה

זהו נשף הרוק התשיעי שלו, אירוע שהתחיל כסוג של מחווה לפסטיבל ערד לדבריו, שבו הוא מארח סוללה של מוזיקאים שהופכת כל מופע כזה לסוג של ציון דרך עבורו, עבורם, עבורנו, עבור הרוק הישראלי בכלל. הייתי בארבעה כאלו, אני מכיר כאלו שהיו בכולם, ובכל פעם זו חוויה מחשמלת, גם אם אתה לא נמנה בין מעריציו המושבעים. הפעם אביב הלך בגדול, ואירח לא פחות משמונה אמנים ולהקות במופע שארך לא פחות משלוש שעות, פלוס כריסטופר המיל (Limahl) אחד, וסמנתה פוקס בגודל טבעי.

והיה גם דילן. אולי הסמל המשמעותי ביותר לשינוי שעובר על אביב, ועל כולנו. הילד, שנדמה שרק הרגע הגיח לאוויר העולם, פתאום בן 13, או יותר נכון רק בן 13 - כי הוא מבצע את "אולי", אחד משירי האהבה היפים והכואבים שנכתבו כאן, בדואט לא פחות ממושלם עם אביו (הייתי חייב). הביצוע המהפנט הזה ריגש לא רק בגלל היכולת של דילן לשיר בלי שום רגשי נחיתות מול קהל של אלפים, לא רק בגלל עיניו שנעצמו מאליהן כשהוא שקוע עד עמקי נשמתו במלים ובצלילים, וגם לא רק בגלל הקול הרך והמדויק שלו, אלא בעיקר בגלל האהבה והגאווה שנשקפו מהעיניים של אבא שלו.

דילן.jpg

אבא גאה. אביב ודילן. צילום: תומר בן אז"ר

האורחים מספקים את הסחורה כמצופה, עם שירים שלהם ו/או של אביב, כשבין לבין אביב משחרר צרור אחר צרור ממחסנית הלהיטים האינסופית שלו, כולל stage dive עצבני על הקהל עם "אל תדאג" סטייל פסטיבלי הרוק הפרועים של פעם, לקול צהלות המעריצים ולאימת המאבטחים. אין מה לומר, היכולת של אביב לגבש סביבו כמות ומגוון כזה של אמנים לא מובנת מאליה, בעיקר כשמדובר בלגייס להקה בסדר גודל כמו תיסלם, להעלות מהאוב את שפיות זמנית בהרכב מלא, או לתת את הכבוד הראוי לסי היימן, אחת מפורצות הדרך של הרוק הישראלי הנשי. לכל אמן הוא מקדיש כמה משפטים, שממחישים את החשיבה מאחורי הבחירה, והכבוד שהוא רוחש לכל אחד ואחת מהם. את הקומיק ריליף סיפק אודי כגן, שעלה לבמה בדמותו של משיח, ומעבר לדיאלוגים החינניים עם אביב, הקפיץ את הקהל עם האנרגיות הבלתי נגמרות שלו ב"שיר הסמרטוטים". מי שצפה בפרק המשותף שלהם ב"קארפול קאריוקי" המשודרת בכאן 11, קלט שוב לא רק את הכימיה הנדירה בין השניים, אלא גם את המנעד הרגשי של הביצוע המשותף וסוחט הדמעות שלהם בארבע ידיים ל"מלאך".

אודיכגן.jpg

כימיה נדירה. אודי כגן משעשע את אביב. צילום: תומר בן אז"ר

קומיק ריליף נוסף היו שני נציגי הטראש-אייטיז מחו"ל הכל-כך-לא-מודעים-לעצמם, שרק המחשבה שהם הוטסו לכאן במיוחד בשביל שני שירים כל אחד מטריפה את הדעת. בגדול, ואני חושב שהרוב יסכימו איתי, היה אפשר לוותר על שניהם ואף אחד לא היה בא בטענות. מישהו הגיע בגלל סמנתה פוקס? אני בהחלט יכול להבין את אביב, והרצון להגשים חלום ילדות ישן ולהופיע על במה אחת עם כוכבי הפוסטרים שעיטרו את חדר ילדותו - והנה הם כאן עכשיו, אמנם מבוגרים בשלושים שנה, אבל בשר ודם לידו. ואני גם מבין את ההצדקה לחיזוק התמה של שנות השמונים, הרי בינינו חוץ מהקוביה ההונגרית ושירי הרקע טרום ההופעה, לא באמת אפף את האירוע ניחוח של אייטיז.

 

אבל זה לא היה זה. מעבר לעובדה שפופ לא ממש מתחבר לערב על טהרת הרוק, כוכבי העבר האלו, למרות שביצעו להיטים ידועים ומוכרים ("I only wanna be with you", ו-"Touch me" של סמנתה, או "Too Shy ו"The Never Ending Story" של לימהל מחוזק בנועם קלינשטיין), סיפקו בעיקר רגעי קרינג' מביכים שלא היו מביישים את האירוויזיון בימיו הקשים, בין אם כשלימהל עף על עצמו ועל כמה שהוא עדיין חתיך ואף מסר פוסטר חתום שלו (לא ברור אם מימי הזוהר או מעודכן, אבל הוא עדיין חתיך אז מה זה משנה) למישהי מהקהל, או סמנתה שהצליחה להביך אפילו את אביב עם ענטוזים צמודים כשהיא שרה לו - סליחה, מזייפת לו - טאץ' מי איי וונט טו פיל יור באדי. כן, היה בזה גם חן, ואין ספק ששניהם התרגשו ונהנו מאוד מהמעמד, ובהחלט כבוד לאביב ולהפקה על המקצועיות והיוזמה. אני בטוח שהם חשבו שזה יהיה יופי של קוריוז. אבל זו בדיוק היתה הבעיה, הם היו רק קוריוז.

43d31682-f510-4cfc-936e-283baa4c3dd8.jpg

סמנתה פוקס בגודל טבעי. צילום: ליאור פוגל, זאפה

אורחת מרעננת וראויה במיוחד היתה דווקא הכוכבת המטאורית של השנה האחרונה, הלוא היא יסמין מעולם, שכמו חצי מהגברים במדינה מחכה לה גם אצלי טבעת במגירה. כמה חן וכריזמה יש בבחורה הצעירה והמוכשרת הזו. עם הקלילות, הקוליות והקול המיוחד שלה, ובלבוש ספורטיבי פשוט כאילו הרגע יצאה מהמכון, היא שרה עם אביב את גירסת הראפ-רגאיי שלה (מינוס טונה) ל"אור הירח", כשהיא ממיסה בפעם המי יודע כמה את הקהל. וגם את אביב.

את מצעד הכוכבים האורחים יקנחו ברי סחרוף ונינט, לא לפני שקולו האלמותי של אריק איינשטיין ז"ל יגיח - כמו כמעט בכל מופע של אביב - ב"יומן מסע". סחרוף מפגיז עם "ניצוצות" ומיד לאחר מכן ייתן ביצוע רוקיסטי משובח במיוחד ל"סוף העולם" המופתי, אותו עיבדו השניים בצוותא עבור האלבום "ירח מלא", ושיתוף הפעולה המושלם ביניהם בא לידי ביטוי גם על הבמה. נינט, שתעלה עם אביב ב-1 בלילה להדרן כאילו עכשיו 10 בבוקר, תפגין בשני דואטים את הרוקיסטיות והקול הבלתי יאומן שלה מצד אחד ב"שומקום", ואת העדינות והרכות שלה מצד שני ב"שנינו שווים".

c632b5a4-f1dc-4d68-bcf2-5d27e40b0e0f.jpg

כאילו 10 בבוקר. נינט ואביב בדואט. צילום: ליאור פוגל, זאפה

כמעט שלוש שעות ארך המופע המושקע הזה. אם אני לא טועה, זהו המופע הארוך ביותר של אביב אי פעם, ורואים שהוא נהנה מכל רגע ורגע בו. ההנאה הזאת נספגת עמוק בוורידים של הקהל, וזה משיב לו באנרגיה עצומה של אהבה. והנה, שש שעות אחרי שתפסו מקום כשהם מצטופפים ליד הבמה, הגיע הרגע שרבים כל כך מילדי הירח חיכו לו, ולא משנה כמה פעמים הם שמעו וראו אותו, ולא משנה כמה פעמים הם צעקו וצרחו אותו, הוא מצמרר שוב ושוב. הרגע שאי אפשר לסיים הופעה של אביב גפן בלעדיו. אבל רגע. טוויסט בעלילה. זה אביב משודרג כאן על הבמה. אביב שעבר שינוי, שמופיע עם כיפה כשצריך, שנפגש עם ביבי כשצריך, שמצלם מניפסט התפייסות עם הדתיים. "כולם שואלים אותי מה זה השינוי הזה שעובר עלי לאחרונה," הוא משתף את הקהל רגע לפני האורגזמה הצפויה. "פשוט הבנתי שעם ציניות לא נגיע רחוק, ורק אהבה היא הפתרון". והנה, אנחנו כבר לא באייטיז. אנחנו בסיקסטיז. אביב גפן מבקש מכולם כולל כולם להתחבק, גם עם מי שאתה לא מכיר כי "הכל מתחיל ונגמר בחיבוק" ו"אל תפחדו לאהוב גם את האחר". באופן אישי מרוב בהלה התחבאתי מאחורי הנייד שלי.

את אביב גפן ראיתי בפעם הראשונה כשהיה בן 17 (אני צעיר ממנו בשנה), במופע צנוע בגן העצמאות בירושלים, מול כמה עשרות אנשים בודדים בלבד. עם שיער אדום, לבוש בגלימה שחורה וחזה חשוף הוא צרח והתרוצץ לכל עבר, ולא באמת הבינו מה הוא רוצה. אני חשבתי לעצמי, כמה אומץ יש לו. כמה תעוזה. כמה השתננו מאז, כמה ירושלים השתנתה. 

12 שנה היה ל"רוצים שינויייייי" של אביב גפן מסר מפורש להחלפת השלטון. עכשיו הוא מכוון את האנרגיה לשינוי משנאה לאהבה, מפילוג לקירבה. אפשר להיות ציניים, אפשר לקבל באדישות או בהערכה, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הכנות והתשוקה והיכולת הכמעט מיסטית שלו לגעת בכל כך הרבה אנשים. אביב תמיד היה גם "הילד הרע" וגם הכוכב הבלתי מעורער של המדינה, וזה מתבטא בכל נשימה שלו במופע – עם שינוי, בלי שינוי, רגע הוא רוקיסט מטורף שצונח בלי חולצה על הקהל, רגע הוא אבא גאה, רגע הוא מצמרר בדואט מרגש עם שיר אהבה, רגע הוא מצליף מלים שחורכות את הנשמה, רגע הוא מחבק, רגע הוא שובר גיטרה בלייב על הבמה. אביב גפן במיטבו.

נשף הרוק ה-9 של אביב גפן,

שבת 3.7, זאפה לייב פארק

unnamed.jpg

בוא אלי אביב נחמד. צילום: תומר בן אז"ר