פסטיבל ישראל מצוי עכשיו בעיצומו, אבל התכנון שלו - עמוק בימי הקורונה - היה סוג של ירייה באפלה: איש לא ידע מתי עולם התרבות ישוב לחיינו ונוכל לחזור להתקהל. המנכ"ל איל שר מספק ל"אג'נדה" הצצה אל מאחורי הקלעים של הפסטיבל, כולל נסיונות ההתערבות של ה-BDS לאורך השנים ופרשת מירי רגב והעירום
פורסם: 14.6.21
לפני ארבע שנים בדיוק נקשר שמו של איל שר, מנכ"ל פסטיבל ישראל, בסקנדל שחוללה שרת התרבות דאז, מירי רגב. השרה התרעמה על כך שבפסטיבל מתקיימים שני מופעים מחו"ל הכוללים עירום ואף איימה לשלול את התקצוב עבורם: "מופע בעירום מלא - גם כשהוא בחסות אמנותית - מנוגד ופוגע בערכים הבסיסיים של הציבור הישראלי ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", כתבה השרה רגב לאיל שר, " אבקשך לפעול להוציא אירועים אלו מהמסגרת הממומנת של פסטיבל ישראל".
שר לא מתרגש במיוחד כשהוא נזכר בימים העליזים ההם (הראיון, אגב, התקיים עוד בטרם הושבעה הממשלה החדשה). "היתה לנו שרת תרבות, נקרא לה 'בעייתית', שניסתה להתערב במה שאנחנו עושים. לא היתה לה כל סיבה או הצדקה חוקית. זו היתה הזדמנות בשבילה לעשות קצת רעש," הוא מספר. "זה לא קרה רק בפסטיבל. היא ניסתה להתערב גם בפעילות של גופי תרבות אחרים שהתעסקו בעניינים פוליטיים שהיא לא הסכימה איתם. אחד הפחדים הגדולים בהתערבויות האלה הוא הצנזורה העצמית שזה עלול לייצר. אנחנו מאוד שומרים על עצמנו שלא להגיע למקום הזה. לא נביא בכוונה דברים בשביל לעורר מהומה, אבל לא נימנע מלהביא את זה בשביל לא לעורר מהומה."
נו, והיו מאז עוד מופעים עם עירום בפסטיבל?
"כן בטח, כל הזמן. יש בפסטיבל בכל שנה 30 מופעים, מתוכם יהיו אחד או שניים שיש בהם עירום. זה דבר שאנחנו מציינים בתוכנייה מראש, ויש לקהל את אפשרות הבחירה."
בסך הכל היא עשתה יחסי ציבור לפסטיבל ישראל, לא?
"אני לא מאלה שחושבים שכל יחסי ציבור הם טובים. זה כמו ה-BDS. הוא לא מחבל בך אבל הוא דורש ממך התעסקות לא נעימה וגוזל ממך זמן. לזה בדיוק היא גרמה. העמדה שלנו מולה לא היתה התנגחותית אלא של 'אנחנו אסירי תודה שמינהל תרבות תומך בנו'. התמיכה הזו מאפשרת לנו להביא מופעים שאין להם מודל עסקי. הייחוד של המופעים האלה, מעבר לאמנותי כמובן, הוא שלא תראי אותם בשום דרך אחרת בארץ. אף מפיק עצמאי לא יביא אותם כי הם לא יכניסו כסף."
כמה כסף עומד באמת מאחורי פסטיבל ישראל?
"התקציב השנתי של הפסטיבל נע בין 6.5 ל-8 מיליון שקל. מינהל תרבות של משרד התרבות אחראי על נתח נכבד מאוד של כ-30 אחוז ממנו. שאר התמיכה הכלכלית מגיעה מעיריית ירושלים, הקרן לירושלים, מפעל הפיס, ספונסרים וגם מההכנסות מכרטיסים."
מופעים על טהרת הכחול-לבן. תזמורת ירושלים מזרח מערב. צילום: חיים יפים ברבלט
מגלובלי ללוקאלי
פסטיבל ישראל מציין יומולדת 60 והחגיגות השנה צנועות יחסית (ולא רק בגלל שהפעם אין בו ולו מופע אחד עם עירום) אך מגוונות. אם בשנים כתיקונן הוא מארח בעיקר מופעים בינלאומיים, הפעם - למעט מיצב אחד מספרד - הכל על טהרת הכחול-לבן. אירוע הדגל שלו, "קשרי רוח", שבו 40 אמנים מצדיעים ל-40 יצירות אייקוניות מתחומים שונים משלהם ומתפרש על פני ארבעה ערבים, משקף את המגמה העכשווית באמנות, של רב-תחומית ושפות בימתיות חדשות. הערב הרביעי והאחרון של "קשרי רוח" יתקיים ב-15.6, ובו יופיעו בין היתר רונה קינן, איציק ויינגרטן, אגי משעול ונעה דר.
איל שר (יליד 1957, אב לשלושה ילדים בוגרים, בזוגיות עם האדריכלית דפנה ארנון) מכהן כמנכ"ל הפסטיבל זו השנה השביעית. בכובעו השני הוא מנכ"ל פסטיבל הג'אז הבינלאומי בירושלים. החולצה שהוא לובש לראיון, עם הכיתוב co-exist (החולצה האייקונית שבה משולבים מגן דוד, צלב וסהר), בבחינת "סתם זרקתי עלי משהו", מרמזת על פרט נוסף בקורות החיים הענפים שלו, שאליו נחזור בהמשך. כל שאלה שלי נענית בשליפה מהירה של תשובה כנה, מנומקת ומרשימה, גם אם לעתים ארוכה.
האם פסטיבל ישראל עם תכנים ישראליים זה בבחינת מעז יצא מתוק?
"הייעוד של הפסטיבל הוא להביא מופעים מחו"ל ולפתוח צוהר למה שקורה בעולם. תמיד השתתפו בו אמנים ישראלים, אבל הפעם הם מרכז העניין. אז אני לא יודע אם מעז יצא מתוק, אבל זה דבר מעניין שעובר עלינו. אני חושב שזה קורה בכל העולם - המעבר מגלובלי ללוקאלי. אנחנו מסתובבים כל הזמן בתחושה שתרבות זה דבר חשוב מאוד לחברה, והנה בתקופת הקורונה החברה הסתדרה איכשהו בלי תרבות ובעצם זה כופה עלינו שאלות כמו מה הרלבנטיות והמשמעות שלנו, ואז אנחנו מסתכלים יותר פנימה, על הסביבה שלנו."
מופע הדגל של הפסטיבל. רונה קינן ב"קשרי רוח". צילום: אסף עיני
איזו השפעה יש לפסטיבל ישראל על התרבות בארץ?
"אני אתחיל בדוגמה מהפסטיבל הנוכחי. יש לנו מופע שנקרא 'מאצ'ו מן', שעוסק באלימות כלפי נשים. זה המופע היחיד שמגיע מחו"ל, מספרד, והוא אגב ימשיך להציג גם בשבוע שאחרי הפסטיבל - עד 25 ביוני (הפסטיבל עצמו מסתיים ב-19 ביוני. י.מ.). זה בעצם מיצב תיאטרון תיעודי. הקהל נכנס דרך מבוך שמורכב מ-12 חדרים, מובל באוזניות, ומי שמדבר אליו זו קורבן אלימות - במקור ספרדייה, וכאן ישראלית. בכל חדר הקהל נחשף להיבט אחר של מה מאפשרת אלימות כלפי נשים בחברה - בתקשורת, בחינוך, בבתי משפט וכן הלאה. העמדה שאנחנו רוצים לייצר היא של קשב. להביא אמנות שיש לה משמעות. אגב זה כמעט נפל בגלל המלחמה. כל הלו"ז השתנה, וגם עלתה השאלה מצד הבמאי הספרדי, אלכס ריגולה, האם בשלב הזה, שיש כל כך הרבה אלימות מסביבנו, יש קשב לאלימות כלפי נשים. אחרי יום-יומיים זה שקע, ואמרנו שאלימות זו אלימות. שזה בא מאותו מקום ושכן צריך להתעסק עם זה. נורא מעניין לראות איך הנושא הזה מייצר חוויה אמנותית, שמאפשרת לך באמצעות סאב-טקסט לצאת מעורער, מטולטל ולעורר אצלך מחשבה.
"ובתמונה הכוללת, נכון שאנחנו פועלים שבועיים וחצי בשנה בלבד, אבל הרעיון הוא לפרוץ לתוך הרוטינה של העשייה האמנותית הרחבה ולהביא דברים חדשים שמהדהדים אחר כך במשך הרבה זמן. זה פועל בכמה רבדים: בעבודה שלנו עם בתי ספר לאמנויות, עם יוצרים מקצועיים וכמובן עם הקהל הרחב. השפעה נוספת היא בשבירה של איזושהי תקרת זכוכית, גם בעזרת מפגשים בין היוצרים הבינלאומיים לישראלים. היו לנו מקרים של יוצרים ישראלים שהזמינו יוצרים מחו"ל לעבוד עם הלהקה שלהם בארץ, וכעבור שנתיים העבודה המשותפת עלתה בפסטיבל ישראל."
מה תהליך העבודה על הפסטיבל?
"את הפסטיבל אנחנו מתכננים שנה ואפילו שנה וחצי קדימה. את הפסטיבל הנוכחי תיכננו כשעוד היה סגר ולא ידעו מה יהיה האפקט של החיסונים. התקהלות במרחב הציבורי היתה אסורה ולקחנו צ'אנס בזה שבעצם קבענו לו"ז. יש מנהל אמנותי, איציק ג'ולי, שאגב מסיים השנה אחרי שבע שנים בתפקיד. איציק מציע מגוון של מופעים ופעולות לקראת כל פסטיבל, בשלב מאוד מוקדם. אנחנו עוברים על זה ומנסים לראות מה מתכתב עם מה, איך בונים את החבילה הזאת, ואז מזמינים את הגופים האלה ומקווים שהם פנויים. אלה הפקות מאוד מורכבות. לפעמים באים 25-15 איש. להקות מחול או תיאטרון, עם סטים שיוצאים במטענים ימיים חודשיים לפני כן. השנה, כמובן, זה היה שונה."
יש מופעים שמאוד רציתם ולא הסכימו להגיע לאורך השנים?
"כן, בהחלט. אבל זה לא קורה המון, וגם יש הבדל בין חוסר הסכמה מראש לבין הסכמה שאחריה משהו קורה ונוצר ביטול. לפעמים יש להקה שלמה שרוצה לבוא חוץ מחבר אחד, שיש לו בעיה פוליטית ומתוך סולידריות כל הלהקה מחליטה לא לבוא. בשבע שנים היו לנו בסך הכל שלושה ביטולים, של אמנים שכבר היו בתוך הפסטיבל ושמכרנו כרטיסים להופעות שלהם, והם ביטלו מתוך לחץ."
של ה-BDS?
"כן. מה שקורה זה שברגע שאנחנו יוצאים עם ההודעה לעיתונות על הפסטיבל, גם בארץ וגם בעולם, ה-BDS עושה עליהום על המשתתפים. מתחילים לשלוח להם מכתבים ואיומים, ובמקומות מסוימים יש קהילות BDS מאוד חזקות. אני נכנסתי לתפקיד אחרי צוק איתן וכל שנה זה היה ככה."
מה אומרים לאותו מפיק שמתלבט אם להיענות להזמנה?
"שהפסטיבל אמנם נתמך על ידי משרד התרבות, אבל שומר על עצמאות אמנותית בצורה פנאטית. ברמה המעשית אנחנו רואים את עצמנו כגוף שהייעוד שלו הוא המפגש והדיאלוג. אם אתה כיוצר לא תביא את מה שיש לך להגיד ולא תאפשר לנו את המפגש איתך, עם האחר, דרך האמנות שלך - אנחנו אף פעם לא נפגוש את האחר. אנחנו רק נפגוש את האחר דרך התקשורת, דרך חסמים, עד שלא יהיה לנו שום דיאלוג עם אף אחד אחר חוץ מבינינו לבין עצמנו. חוץ מזה, האמנים שאנחנו מזמינים הם בעצמם אנשים מאוד עצמאיים ולא אוהבים שאף אחד יגיד להם מה לעשות ומה לא - אז אפשר להגיד שזה בעצם מה שמציל אותנו מה-BDS."
"מאצ'ו מן". המופע היחיד שהגיע מחו"ל. צילום: Marti Artalejo
כשאמנות פוגשת פוליטיקה
שר הוא איש רב פעלים עם רזומה של תפקידים מעוררי קנאה, ביניהם מנהל המחלקה לתרבות ואמנות בקרן לירושלים, מפיק בפועל של פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס עם מאיר פניגשטיין (פוגי), ובעבר הרחוק אפילו כתיבת התסריט ל"עץ הדומים תפוס" ופרקים ל"עניין של זמן" המיתולוגית. מתוקף תפקידיו הרבים והמגוונים של אביו - יואל שר - במשרד החוץ, הוא העביר חלק נכבד מילדותו בחו"ל (את שנת הבר מצווה, למשל, חגג בטוגו שבאפריקה) ותקופה ארוכה חי בלוס אנג'לס, שם למד קולנוע וטלוויזיה. השנים הרבות שבהן בילה בחו"ל עיצבו לדבריו במידה רבה את תפיסת העולם שלו, "עם יכולת לראות את עצמנו בקונטקסט הרבה יותר רחב". פרויקט יקר ללבו במיוחד, וכאן אנחנו חוזרים לחולצת המגן דוד-צלב-סהר שבחר ללבוש, הוא "peacehub - משא ומתן ישראלי-פלסטיני בשידור חי באינטרנט - שנגדע באיבו.
מה הסיפור שעומד מאחורי הפרויקט הזה?
"אחי גילי – עורך דין גלעד שר - מתעסק הרבה בשיחות שלום. הוא היה ראש הלשכה של אהוד ברק ומנהל המו"מ בקמפ דיוויד. אחרי קמפ דיוויד הוא כתב ספר בשם 'במרחק נגיעה', שתיעד את כל הפרשה הזאת. אני, בתור תסריטאי, פיתחתי תסריט ובאיזשהו שלב נפגשתי עם סאיב עריקאת, שאמר ' If you let Gilad and me .negotiate we'll have peace in two weeks' ואז באתי לגילי ואמרתי לו 'תביא צוות, עריקאת יביא צוות, נביא צוות מגשרים, ונעשה סדרה של שישה מפגשים על ירושלים, שטחים, ביטחון, זכות השיבה וכו'. מזה התפתח הפרויקט, שיועד לשידור אינטרנט. כבר גויסו צוותים והיתה תוכנית עבודה. הצילומים היו אמורים להתחיל ב-16 ביוני 2014. ב-12 ביוני נחטפו שלושת הנערים - והכל נפל. זו היתה עבודת הכנה של שנתיים-שלוש והחלטנו לדחות את זה, ואחרי זה פרץ צוק איתן ומאז אני מנסה להבין מי נגד מי ואיך לחדש את הפרויקט. לאחרונה זה צץ מחדש עם 'נשים עושות שלום'."
רזומה של תפקידים מעורר קנאה. איל שר. צילום: דפנה ארנון
ואם כבר דיברת על נשים עם אמירות פוליטיות: איך היה לעבוד עם גילה אלמגור ב"עץ הדומים תפוס"?
"היה מדהים. היא הדהימה אותי ברעב הבלתי נדלה שלה ליצירתיות. היא יכלה כבר אז לנוח על זרי הדפנה אבל יש בה משהו בוער מבפנים כל הזמן ליצור."
כתבת תסריטים גם ל"עניין של זמן". מה אתה זוכר משם?
"כתבתי לסדרה כמה פרקים, אחד מהם על נהיגה בשכרות. זה היה בטלוויזיה החינוכית והפרקים היו תמיד מאוד תמטיים, עם הקפדה מאוד גבוהה על הדמויות, שיהיו אותנטיות. אם דמות עשתה משהו באיזה פרק לפני שתי עונות, היא לא יכולה לעשות משהו שנוגד את האופי שלה. נכנסתי לזה כשהם היו כבר בעונה שנייה או שלישית והייתי צריך לצפות בכל הפרקים לפני כן וללמוד ממש את הדמויות לעומק."
בעצם עברת מיצירה לניהול. אתה בדיסוננס עם זה?
"כן. בואי נאמר שאני לא מסתכל על זה כניהול טהור, כי אני עדיין מרגיש שהפסטיבל הוא יצירה, ומה שעשיתי לפני כן בקרן ירושלים היה יצירה. פשוט יצירה מסוג שונה. אבל כן, יש לי געגועים למשהו שהוא יותר 'הנדס און'. הפרויקט של שיחות השלום היה דרך ליצור משהו תוך כדי זה שאני משלב ניהול."
איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"מנהל ערוץ תקשורת שעוסק באיכות הסביבה. אני לא רואה את זה כמשהו נישתי, אלא בקנה מידה של CNN. הפעילות הפוליטית שלי היום היא בתחום האקולוגיה. חוויתי התעוררות בנושא הזה של האבדון שכולנו הולכים אליו - וסליחה שאני מדבר במיסיונריות אקטיביסטית - זה משהו שאיננו נתון לשאלה. השינוי שנדרש הוא מערכתי, שינוי שלם שיקרה בחברה."
פסטיבל ישראל יימשך עד 19.6 (מיצב "מאצ'ו מן" עד 25.6).
לפרטים נוספים היכנסו לכתבה שהכנו על הפסטיבל.