במופע "הורה" של להקת בת-שבע אין ריקודי מעגלים משום סוג. יש יצירה מעניינת שגורמת לנו לחשוב על מקומו של היחיד בחברה, יש רקדנים מעולים שמישירים מבט לקהל אבל לא מחייכים, ויש קטע אחד של מחול על-חלל
פורסם: 3.5.21
למה למופע "הורה" של להקת בת-שבע קוראים ככה? הרי אין בו ריקוד הורה אחד. מאוהד נהרין, כוריאוגרף הבית של בת-שבע ויוצר המופע, אי אפשר לחלץ תשובה. גם לא מהאלטר אגו שלו, מקסים ואראט. אבל אם תאמרו הורה במלרע, כלומר אמא, ותעשו אחד ועוד אחד עם העובדה שנהרין הקדיש את היצירה לאמו צופיה נהרין, אולי זהו פתרון התעלומה.
היצירה היא גרסה מחודשת לזו שעלתה לפני יותר מעשור. בתחילת המופע, על ספסל עץ ארוך, ישובים כל 11 הרקדניות והרקדנים, ממש כמו כיתה בשיעור התעמלות שמחכה למורה. כולם בלבוש שחור מינימלי וברקע אור ירוק, חיזרי אך נעים לעין.
אחרי קטע הפתיחה, כל אחד מציג את עצמו על הבמה בקטע סולו קצר, בדממה מוחלטת. כשהצצתי ברשימת היצירות המוזיקליות הארוכה של "הורה" לא הבנתי איפה יש כאן זמן אפילו לשנייה פנויה ללא מוזיקה, אך הדאגה הייתה לשווא.
מכאן נכנסנו למופע שבו כל הרקדנים נוכחים כל הזמן על הבמה (כשהם לא רוקדים הם מסדירים נשימה חרישית על הספסל). זה בלט במיוחד בריקוד הזוגות, על רקע "קונצ'רטו דה ארנחואז" מאת רודריגו (חפשו ביוטיוב, זה יפה). חמישה זוגות רוקדים יחד. ריקוד משתנה, מרומנטי הופך ליצרי, ממחול אחיד הופך למחול אינדיבידואלי של כל זוג. רק הרקדנית שנותרה ללא בן זוג ישבה על הספסל וצפתה בהם.
הופך ממחול אחיד למחול אינדיבידואלי של זוגות. צילום: אליה מלניקוב
הקטע הזה הוא אולי מדגם מייצג של המופע כולו: מאוד דינמי, במובן של תזוזה על הבמה בכל רגע נתון כמעט, וברבים מהם כל אחד - או כל זוג - במחול שונה מזה של רעהו. אם מישהו בקהל (אני למשל) פינטז על ריקודים אחידים ברמה של מצעד בצבא צפון קוריאה, הוא קיבל כמה הבלחות וקטעים מרהיבים כאלה, אך הללו לא היו העיקר כלל וכלל. אותו מחול זוגות, שבו רקדנית אחת ישבה בצד, הגיע באמצע המופע, כשכבר "חונכנו" שאפשר ורצוי גם להיות אינדיבידואל על הבמה, ולכן לא ריחמנו עליה. אולי מראש זו היתה הסיבה שאוהד נהרין בחר במספר אי זוגי ולכן לא סימטרי של משתתפים.
בקטע אחר - שאולי קיבל השראה ממשחק "מלך התנועות" - הקולקטיב חיקה כל פעם תנועה של משתתף אחר. רק את המשתתף האחרון לא חיקו והוא פרח מהקבוצה לריקוד סולו קצר. באחד הקטעים כולם עושים שפגט על הבמה, חוץ מרקדן אחד שעושה חצי שפגט (כזה שאפילו אני מצליחה לעשות). אני לא בטוחה אם זה היה מכוון, כי אין לי ספק שהבחור יכול לגעת עם הבוהן גם במצח, אבל זה בטוח הוסיף פוינט למחשבה.
נראה גם שהכוריאוגרפיה הותאמה ליכולות האישיות של הרקדנים. כך למשל, שתיים מהם קיבלו קטע יותר אתלטי, כולל נפילה זו על חזה של זו באמון מלא שאף אחת לא תפיל את השנייה (תנסו להיזכר בגיבוש בעבודה, שקורה בעיקר בסדרות אמריקאיות, שבו צריך ליפול אחורה ולסמוך על הקולגות שיתפסו אתכם) ושתיים אחרות קיבלו קטע עם יותר אלמנטים של בלט.
מסוגלים לגעת עם הבוהן במצח. צילום: איליה מלניקוב
הריקוד המלבב של הערב, אם תשאלו אותי ואת שכנתי לשורה, היה ללא ספק מלחמת הכוכבים. זה התחיל כמו המראה של טיסה, כשכולם דבוקים לקיר, והמשיך במחול על-חלל. על רקע הנעימה הידועה מפסקול הסרט, שבעצמה מביאה להתרוממות רוח, הלהקה כמעט גרמה לנו להתרומם מהכיסא. אם ההגדרה של סינרגיה היא אינטראקציה שיוצרת שלם שגדול מסך מרכיביו, אז כאן היתה סינרגיה קוסמית. ואם יש קטע שלא רציתי שייגמר, זה היה זה.
לעומת זאת, הקטע המתיש שדווקא כן רציתי שייגמר, היה שבו הרקדנים נופלים וקמים שוב ושוב לפי הסדר. בנוסף, אי אפשר להתעלם מכך שבכמה קטעים המוזיקה מטרידה למדי. מה שעוד ביאס אותי זה שהרקדנים לא מחייכים. בכלל. לא ביקשתי מכם חיוכים מלאכותיים של מעודדות בתחרות קולג'ים בטקסס, ואני מבינה שאתם צריכים להיות מאוד מרוכזים, אבל אולי אפשר להגניב לכוריאוגרפיה איזה חיוך מדי פעם. אתם יוצרים איתנו קשר עין וכבר יש לנו קראש עליכם, אז מה איכפת לכם? אפילו בזמן ההשתחוויות לקהל חלק מהרקדנים המשיכו לא לחייך. הלו, רקדתם מעולה וגם שרפתם מיליון קלוריות ב-60 דקות! תיאורטית אתם יכולים לרדת על מגש פיצה! אני במקומכם לא הייתי מצליחה להוריד את החיוך.
בשורה התחתונה: יש סיבה לחייך. ההורה יכולה להיות גאה בבן שלה על מופע יפה.
"הורה" בביצוע להקת בת-שבע
המופעים הבאים: 14-12.5, מרכז סוזן דלל ת"א
חידוש של המופע מ-2009. הפרומו ל "הורה"