המחזמר המקורי "הסוף" המוצג בימים אלו בצוותא מתגאה בקאסט קומי מוכשר להפליא ובשירים קליטים בשלל סגנונות. אמנם היה רצוי להדק את העלילה ולדייק קצת את הניואנסים, אבל ההנאה לחובבי המיוזיקלס מובטחת
פורסם: 29.9.21
במחזמר "הסוף" שוב לוהק אבי דנגור לתפקיד פקידותי אפרורי, שלא לומר שחור. אם בסדרה המבוססת על הצגת הקאלט "מייקל" הוא מגלם את דובי, בקר איכות במפעל פריכיות, הפעם דנגור הוא המוות. ולא, לא מדובר במלאך שחור עם ברדס, אלא בפקיד נרגן עם קלסר שמקבל הוראות מהבוס הגדול. וכן, זה מצחיק כמו שזה נשמע.
חבריו המפורסמים לקאסט הם עידן אלתרמן וג'וי ריגר. הוא, מדען גאון ולא מאושר בשם חיים. היא, אהבת נעוריו הנכזבת לילי, שימיה ספורים. חיים עושה עסקה עם המוות כדי למצוא פתרון לחיי נצח ולהציל את לילי, והעניינים כמובן מסתבכים. הטריק שמאפשר את השארתה בחיים הוא החלפת טופס המוות שלה עם טופס של לילי אחרת. גם את לילי השנייה מגלמת ריגר, כשפאת קרואלה דה-ויל לראשה, ומתגלה כשחקנית קומית נהדרת. אלתרמן, כמובן, אוכל בלי מלח את התפקיד הראשי - אאוטסיידר מיואש ומאוהב. אבי דנגור, האיש הכי המצחיק על הבמה, מצטיין כפקיד אנטיפת ותחמן שמתעמר בעוזר שלו.
מצחיק כמו שזה נשמע. "הסוף". צילום: איציק בירן
ובמחזמר כמו במחזמר, הערב שופע שירים קליטים במגוון סגנונות, ליווי מוזיקלי לייב, החלפת תלבושות שוטפת ולהקת שחקנים-רקדנים-זמרים שנותנת את השואו. כולם מוכשרים להפליא, ובמיוחד בלט בעיניי רפאל עבאס ביכולות הקומיות שלו. הראל ליסמן, בתפקיד העוזר המושפל של פקיד המוות, שר נהדר. שתי הבנות בחבורה, אביב הורוביץ ומרב צברי, לבטח יכלו לנעוץ שיניים בתפקידי משנה עסיסיים יותר, לו רק ניתנו להן.
הלוגו של המחזמר, שמזכיר מסך של מוניטור, פשוט מבריק. אלא שגם הכתיבה מזכירה מסך מוניטור, במובן של חוסר אחידות. את המתרחש על הבמה מלווה מעין מקהלה יוונית של שני אנשים. אחד מהם, גיא וינטרוב, גם חתום על יצירת המחזמר יחד עם הבמאי מעין אבן. ניכר שהמקהלה הדו ראשית (הראש השני הוא אלעד טל) והמולטי-טאסקרית הזאת שגם מנגנת בקלידים, בגיטרה, ובחצוצרה - לעתים מתאמצת מדי. כשהשניים מתווכחים ביניהם מי יסביר מה קורה על הבמה, למשל, זה נראה מעושה ואולי בפינג פונג ביניהם היה כדאי לתת מקום גם לאלתורים ספונטניים.
שירים קליטים במגוון סגנונות. צילום: אציק בירן
העלילה זורמת ואפשר ללקט מ"הסוף" המון שורות שנונות ונהדרות, כמו "אל תקשיב ללב שלך. או לג'אז", "הלב הוא תוספתן עם יחסי ציבור" או "קיוויתי להיות מאושרת עם חיים קטנים כמו זרת", אבל לטעמי רצוי היה להדק עוד יותר את 110 הדקות, שבמהלכן אני מודה שהצצתי בשעון לא פעם ולא פעמיים (וזה עוד כלום: לפי הקומוניקט, המחזה ארך במקור שלוש וחצי שעות!).
אחרי ההפסקה קיבלנו משב רוח רענן, כשג'וי ריגר בתפקיד לילי השנייה הפכה לגורו והנחתה סוג של טוק שואו קצר, אבל מיד לאחר מכן חזרנו לפורמט. ולגבי כל עניין המוות, אם היה ניסיון להקליל אותו בהפיכתו לסוגייה פקידותית כמו פקס בביטוח לאומי, או באמצעות דאחקות על גלגולי חיים – בעיניי הוא לא צלח. הציפייה שלי, לצאת מהאולם עם איזה טוויסט בראש על קץ החיים, כמו בשיר של מונטי פייתון, לא התממשה. לפחות זרקו שם איזו בדיחה על המרקם של ופל טוויסט.
שורה תחתונה: הנאה מובטחת לחובבי מיוזיקלס. לגבי האורך, רצוי היה לקרב את הסוף של "הסוף" ולקצר אותו ב-20 דקות לפחות - זה לא בשמים ואין זה קיצוץ בבשר החי, או המת.
"הסוף", צוותא ת"א
ההצגות הקרובות: 10.10, 26.10, 27.11, 28.11