הקול אישי

IMG_0189_1.jpg

אקורד הסיום של בתי הקפה הוותיקים

תומר בן אז"ר

הסגירה של קפה מרסנד בבן יהודה פינת פרישמן היא שיקוף חד ומדויק של כל מה שדפוק כאן: התמוטטות העסקים הקטנים והבינוניים, הקושי הבלתי נתפס של החזקת בית קפה/מסעדה כיום (מכיר את זה מניסיון), ההתנכרות לעבר ולשורשים שלנו (אחד מבתי הקפה הותיקים בעיר, עוד משנות ה-50), ובאופן עקיף ההתנכרות לתרבות ולמסורת.

מעבר לכך שזה היה בית הקפה החביב עלי, צמוד לבית, עם ארוחות הבוקר המפנקות ותבשילי הצהריים הביתיים המספקים, עם שירות לבבי ומחירים נוחים, נהנתי גם מהיכולת שלו לנתק אותי מהיומיום, למרות הרעש הבלתי פוסק מבן יהודה הסואן - שאיכשהו לא הפריע לתחושה הייחודית שהעניק המקום הזה, שמדי פעם מצאתי את עצמי יושב בו ליד אנשי רוח ותרבות רבים, כמו דב נבון, אורי גרוס, או חיים טופול.

אני לא בקיא בפרטים שהביאו לסגירת המקום (אני כן יודע שזה בגלל "המצב"), ואני בטוח שהבעלים עשו מעל ומעבר כדי שזה לא יקרה, אבל כשמקומות כאלו הולכים ונכחדים אחד אחרי השני, כמו קפה בתיה, קפה תמר, אורנה ואלה ועוד ועוד, זה שב ומזכיר לי שבעידן הזה - עם או בלי קורונה - אין לנו שום ערך לשום דבר שאינו מייצג את הכאן והעכשיו, את הנכון, את הטרנדי, את המדליק, את המהיר, את הקוביות בבטן, את הלייקים באינסטגרם, את הצפיות בטיקטוק, את החמסה חמסה פיו פיו מיליון דולר חביב אלבי.

נכון, לפעמים עסק פשוט עבר זמנו. אבל הסגירה של קפה מרסנד העציבה אותי מאוד, כי אלו בדיוק - אבל בדיוק המקומות שהפכו את תל אביב למה שהיא היום. תל אביב שחולדאי כל כך גאה בה, שאנחנו התל אביבים כל כך אוהבים לחיות בה, שמכל הארץ מגיעים לבלות בה, אבל מי שפאקינג הפכו אותה לכזו הם אותם אנשים קשי יום, שבנו אותה אבן אחרי אבן באמצעות אותם מקומות ומוסדות מיתולוגיים.

אבל מי זוכר את זה? מי יודע? למי איכפת כל עוד אפשר לטוס עם הקורקינט החשמלי המזדיין שלך בלי קסדה נגד כיוון התנועה בשביל עוד כדור גלידה בעוד גלידריה אופנתית שנפתחה, לעלות על המדרכה ולדרוס קשיש שבמקרה עמד בה. ובמקרה הוא גם זה שהקים את אחת הגלריות המפוארות בעיר. כמה סמלי.

כי ככה זה היום.

בדיוק כמו שהמדינה - החברה - מתייחסת לקשישים, נוטשת ומזלזלת באלו שבנו את הארץ הזו ונלחמו עליה, ככה בדיוק היא מתייחסת לתרבות, לאמנות, לערכים ולמסורת, שהפכו אותה למה שהיא. ולא, להראות שאת קוראת פרקי תהילים בסטורי באינסטגרם או מדליקה נרות שבת לא אומר שאת מחוברת למסורת. את מחוברת לנרקיסיסטיות שלך. ואולי בעצם זו המסורת החדשה.

גיא.jpg

שעתו היפה ביותר של הילד המילל בהופעות

גיא פינקלשטיין

זב חוטם שבועט לנו במסעד הכיסא משך כל ההופעה – התגעגענו אליך. הטרחן שמפרשן לאשתו בקול את הסרט – התגעגענו אליך. הנערה שלועסת מאחורינו פופקורן בקצב שגורם לנו לתהות אם יושב שם אדם או מגרסה – התגעגענו אליך. האנשים שכבר התיישבו בשורה שלנו ולא קמים כדי שנוכל לעבור בלי לגרום להם לנזק בלתי הפיך בפיקות הברכיים, הדיקטטור בן השש עשרה עם תגית ״סדרן״ שאינו מאפשר לנו להיכנס אחרי חמש דקות איחור, השלפוחית המאכזבת שמתפוצצת כבר ברבע הראשון של ההצגה, הערס הדווקאי שלא מוכן להעביר את הסלולרי לשקט, הרונדלים האינסופיים למציאת חנייה ליד היכל התרבות, הפקק הקטלני ביציאה מקיסריה – מעולם לא חשבנו שנגיד את זה, אבל אין לכם מושג עד כמה התגעגענו אליכם! מתנו מגעגועים!

ולא רק אליכם. גם אל מחיאות הכפיים הסוערות התגעגענו, אל האושר שבהשגת זוג כרטיסים, אל הנסיעה הלילית הלוך (עם ציפייה) וחזור (עם חוויה). התגעגענו אל הדממה הדרוכה שלפני הפריטה הראשונה על המיתר, אל הסטנדאפיסטים הטובים בעולם (איזה בעולם? ביקום!), אל השחקנים שנותנים על הבמה את הנשמה וממשיכים איתנו הביתה, לא מרפים. התגעגענו אל כל מי שיוצר, שמגיש ושעושה את החיים לדבר עשיר ומציף ברגש ובאור.

באופן אישי, התגעגעתי אל כל מי שעושה לי כאב בטן מצחוק, התגעגעתי אל משינה, אל תיסלם, אל פורטיס, אל סחרוף ואל כל צליל שנמצא פה כבר עשרים וחמש שנים לפחות. התגעגעתי לעוד גילום מופתי של חנוך לוין ב״קאמרי״, התגעגעתי אל הפרינג׳ הביזארי שממלא את הראש במחשבות חדשות, התגעגעתי אל אוקיינוס הכישרון שיש במדינת ישראל, זה שנותן פייט לכל מה שמנסה לסגור, להגביל ולכבות.

לאחרונה נהגו לצטט את צ׳רצ׳יל, שהביע את דעתו על קיצוץ בתקציב התרבות בזמן מלחמת העולם השנייה בשאלה הרטורית ״אז בשביל מה אנחנו נלחמים?״. למרות שמתברר שהציטוט לא נאמר על ידו מעולם – הוא עדיין נפלא ובהחלט עושה את העבודה: ישראלים, בואו נלחם על התרבות! בואו נתחסן כולנו, בואו נמלא אולמות בריאים עבור האמנים שאכלו תחת בשנה האחרונה ובואו נחבק את הילד היללן ההוא, שבכלל לא אשם שההורים גררו אותו באמצע הלילה למופע שאין בו מיקי מאוס. כי בשנה האחרונה, שהייתה חוויה חסרת תקדים בחיינו, התברר שיש רק דבר אחד מתסכל יותר מהילד הזה, והוא שנה שלמה בלעדיו.