המסך הגדול

עודד רגב

מה הזמן מסמן לי

סרטו החדש של כריסטופר נולאן "טנט" ממחיש מדוע כל כך התגעגענו לקולנוע, והצפייה בו על המסך הגדול מתגמלת. אך עם זאת, נדמה שבשנים האחרונות תעלולי הזמן בסרטים הולכים ונהיים מסובכים יותר ויותר, עד שצריך להיות מדען אטום כדי לפענחם. עודד רגב יצא נלהב ומבולבל בו זמנית   

עודד רגב.jpg
פורסם: 31.5.21

אין הרבה יוצרי קולנוע שמצדיקים המתנה כל כך ארוכה כדי לצפות בסרט שלהם על המסך הגדול, וכריסטופר נולאן הוא אחד מהם. הסרט האחרון שלו, "טנט" (2020), הופץ אמנם בהקרנות מסחריות באזורים מסוימים בעולם, אבל ברוב המקומות נאלצו להסתפק בהקרנות על המסך הביתי. אני החלטתי להתאפק עד הרגע שבו יתאפשר לראות אותו על המסך הגדול, מה שסופסוף התאפשר במאי 2021, לאחר שנה וחודשיים. מתחם בית הקולנוע אותו פקדתי הוא ה"מובילנד" בקניון חיפה (עזריאלי). המתחם, שנפתח בתזמון הכי חסר מזל בעולם - רגע לפני הקורונה - הוא מתחם יפהפה ומומלץ מאוד לצפייה בקולנוע. אין מה לדבר, התגעגעתי.

הבמאי והתסריטאי כריסטופר נולאן אוחז בפילמוגרפיה מפוארת ומגוונת במיוחד ("יוקרה", טרילוגיית "באטמן/האביר האפל", "דנקרק" ועוד), אבל כדי לאהוב את "טנט" אתם קודם כל צריכים להתחבר לסרטים היותר מורכבים שלו, כמו "ממנטו", "בין כוכבים" או "התחלה" (Inception). "טנט" גורם לסרטים האלו להיראות כמו תרגיל בחשבון ביסודי בהשוואה לנוסחת פיצוח האטום, וגם אחרי קריאת ההסברים והפרשנויות ברשת, אי אפשר לומר שהבנתי כל מה שראיתי על המסך.

הפקולטה למדעי האטום. "טנט"

דילמת הסבא

קשה לכתוב יותר מדי על העלילה בלי ספוילרים, אבל בגדול התיאור הכי מדויק של הסרט הוא "ג'יימס בונד" פוגש את "מטריקס" שפוגש את "בחזרה לעתיד" שפוגש את "12 קופים". אין כמעט דבר שאני אוהב יותר מתעלולי זמן תסריטאיים - טרילוגיית "בחזרה לעתיד" היא הטופ שבטרילוגיות הקולנועיות מבחינתי, "12 קופים" הוא לטעמי אחד הסרטים הטובים שהופקו מאז ומעולם, ו"דוקטור הו", הסדרה שהחלה את דרכה ב-1963 ומשודרת עד היום, שמשחקי הזמן הם חלק גדול מהקסם שלה, היא הסדרה האהובה עלי.

ישנן שלוש גישות תסריטאיות עיקריות למשחקי זמן המתמודדות עם "דילמת הסבא" – כלומר, מה יקרה אם בטעות (או שלא בטעות) תהרוג את סבא שלך בעבר, לפני שאבא שלך נולד (הקו העלילתי של סרטי "שליחות קטלנית" הוא דוגמה מצוינת לכך):

1. תמחק את עצמך מהקיום בסגנון מרטי מק'פליי, שמנע כזכור בסרט הראשון בטרילוגיית "בחזרה לעתיד" (1985) את המפגש הרומנטי בין ההורים שלו (ואז בעצם נוצר פרדוקס - מי יהרוג את סבא שלך, אם אתה לא קיים).

2. על כל אפשרות/פיתול זמן שיצרת, ייווצר יקום מקביל, כמו שמוצג למשל ב"הנוקמים – סוף המשחק" (2019).

3. מה שהיה הוא שיהיה. כלומר, איכשהו לא משנה כמה תנסה לשנות את העבר בשביל העתיד, המציאות תימשך בערך באותה צורה (כמו שקורה ב-"12 קופים" של טרי גיליאם).

 

מבחינה עלילתית, האפשרויות הראשונה והשלישית הן המעניינות יותר, כי ברגע שהדבר הכי גרוע שיכול להתרחש בסיפור הוא המון יקומים מקבילים כשהגיבורים לא באמת יכולים למות (כלומר יכולים למות בעולם אחד, אבל לשרוד ב"עולמות" אחרים), זה קצת מוריד את המתח והעניין בסיפור, אלא אם כן לצופים יש חיבור רגשי משמעותי לעולם המקביל (כפי שנעשה בצורה מבריקה בסיפור "Inferno" בסדרה הקלאסית "דוקטור הו" ב-1970).

בסך הכל עלילה פשוטה למדי. "12 קופים"

אבל הדבר החשוב שהלך לאיבוד בשנים האחרונות מבחינת הטיפול במשחקי זמן, אולי כי היוצרים מנסים למצוא דרכים חדשות להחיות את הז'אנר, הוא שהעסק נהיה מסובך מדי. הקסם של "בחזרה לעתיד" לדוגמה טמון בפשטות שלו: נער חוזר אחורה בזמן, אמא שלו מתאהבת בו, והוא צריך לשדך שוב בין ההורים שלו כדי להציל את עצם קיומו. זאת עלילה קומית-מותחת נהדרת, שכיף לצפות בה שוב ושוב, ועל הדרך לגלות גם היום, 36 שנה אחרי שיצא לקולנוע, כמה הברקות יש בפרטים הקטנים, למשל כל אותם דברים שמשתנים ברגע שמרטי חוזר להווה.

 

"בחזרה לעתיד 2" (1989), האח הגדול והיותר מתוסבך של המקור, אמנם כולל חור בהיגיון הפנימי של הסרט שנטחן עד דק ברשת, אבל למרות זאת גם הוא ברור למדי. כך גם "בלינק" מ-2007 של סטיבן מופאט ("שרלוק" ועוד), אחד הפרקים המפורסמים של "דוקטור הו" (שהוא על הדרך הצדעה ברורה ל"בחזרה לעתיד 2"), או "לופר" (2012) של ריאן ג'ונסון. גם העלילה של "12 קופים" (1995) האפל של טרי גיליאם היא בסופו של דבר די פשוטה מבחינת משחק הזמן בה.

בחזרה לעתיד 2. האח המתוסבך של המקור

בשנים האחרונות משחקי הזמן בסרטים נהיו כל כך מסובכים (למשל "אקס מן - העתיד שהיה" מ-2014), עד שתחושת הסיפוק בסיום, שבו כל הנקודות אמורות להתחבר לקתרזיס מהנה ומרגש, כמעט ואינה קיימת. וזאת גם אחת הבעיות ב"טנט". אומרים שצפיות חוזרות בו יפתרו חלק מהשאלות, אבל הבעיה היא שלא ברור עד כמה מהנה יהיה לצפות בסרט הזה שוב ושוב.

 

אבל אי אפשר לקחת מנולאן את מה שהוא יודע. מדובר באחד היוצרים המרתקים בקולנוע המסחרי היום, וכאמור בין הבודדים ששווה לחכות לסרט שלהם לצפייה במסך הגדול. ולראיה, כבר בסצינת הפתיחה המרהיבה בבית האופרה באוקראינה אתה נשאב כולך אל תוך הסרט פנימה. השחקנים הבולטים בסרט הם קנת בראנה בתור סוחר נשק רוסי; רוברט פטינסון, שהוא כבר מזמן לא אדוארד מ"דמדומים" או סדריק דיגורי מ"הארי פוטר וגביע האש", שאני מחכה בקוצר רוח לראות אותו בטרילוגיית "באטמן" הקרובה; הימש פטאל, שצבר קצת ניסיון ביקום אלטרנטיבי בסרט "יסטרדיי" (המשודר בנטפליקס) שבו מוצג עולם שבו הביטלס מעולם לא היו קיימים; אליזבת דביקי וג'ון דיוויד וושינגטון.

זמן זה דבר מסובך. "בלינק - ד"ר הו". 

לסיכומו של עניין, כל עוד הוא מוצג, צפו ב"טנט" על המסך הגדול. מדובר בחוויה קולנועית מהנה ומאתגרת, סצינות האקשן מבוימות ומצולמות נהדר, והפסקול בומבסטי כתמיד ונשמע לעתים כמו קטעי המעבר בסרטי הופעה של מיוז (להקה בומבסטית למדי בעצמה). אבל חובה להגיע מרוכזים, רק ככה אולי בכל זאת תצליחו להבין לפענח את האלגוריתם של נולאן ו"טנט", גם אם אתם לא מדעני אטום.

טנט, ארה"ב 2020

בימוי ותסריט: כרסיטופר נולאן

150 דק'

סצינת פתיחה סוחפת. "טנט"