המסך הגדול

איתמר שדה

ריגושים זולים

"מיוזיק" הוא אסופה של שירים של סיה שקשורים יחד בסרט קולנוע שהוא מופת של חוסר רגישות ומודעות, שאיננו עושה את האבחנה המתבקשת שבין מוצר צריכה מוזיקלי קצר שמתאים יותר ליוטיוב ובין יצירה קולנועית באורך של שעה וארבעים דקות. למעריצים שרופים בלבד

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%
פורסם: 20.8.21

הצפיה ב"מיוזיק", סרטה הראשון של הזמרת סיה, היתה חוויה משונה למדי. דקות מספר לתוך הסרט הסטנדרטי למראה, המספר על אשה אלכוהוליסטית המקבלת משמורת על אחותה הלוקה באוטיזם, ניחת על הקהל שיר של סיה המלווה באסתטיקה הקליפית שלה, כולל כל סימני ההיכר של העיצוב הראוותני והכוריאוגרפיה המיוחדת שהפכו את הזמרת לסנסציה בינלאומית. אלא שמה שעובד כיחידה עצמאית בפלטפורמות אחרות, נראה מגוחך ונלעג בחיבור אל השפה הקולנועית של שאר הסרט, והקונטרסט בין הקליפים שחוזרים שוב ושוב (ושוב) לבין העלילה הריאליסטית הנוגעת בנושאים נפיצים, מיירט את השאיפות הקולנועיות של היצירה הזאת מהרגע הראשון.

הקליפים שבהם מיוזיק, הגיבורה האוטיסטית, מדמיינת את המציאות כמיוזיקל צבעוני ועליז, היו אמורים לגשר בינינו לבין העולם הפנימי של הדמות, ולהציג בפנינו את האופן שבו היא חווה את העולם ומתמודדת איתו. אלא שבפועל הם נראים כמו גוף זר שפורץ לסרט, נתקע לו בגרון וקוטע אותו ואת החיבור של הצופה למתרחש. גרוע מכך, המפגן של תנועות מוגזמות ותחפושות מוזרות הופך את הגיבורה ואת הלקות שלה למושא ללעג.

בגלל חוסר ההתאמה של המקטעים המוזיקליים, הטון של הסרט אינו ברור ומבלבל לכל אורכו. בסרט "רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר, נעשה שימוש מורכב וקודר בקטעי מיוזיקל כדי לעזור לגיבורה המתעוורת לתקשר עם הצופים וללמד אותם על מנגנון הגנה וההתמודדות שלה. פה התחושה היא שמדובר בסכמה נטולת מחשבה ועומק, שמשפריצה את התמימות וחוסר המודעות של הגיבורה לכל עבר ותו לא. ההחלטה חסרת המודעות לשיבוץ השירים (מאלבום שיצא במקביל לסרט) באופן הזה היא אחת משורת בחירות שגויות במיוחד של הבמאית שסיכלו לחלוטין את החזון שלה והופכות אותו מהפנים אל החוץ לפארסה מתמשכת.

השגיאה העצומה השנייה - שחוללה סערה זוטא בארצות הברית מלכת הפוליטקלי קורקט - היא ליהוקה של מאדי זיגלר לתפקיד מיוזיק. זיגלר רקדה את דרכה לתהילה במספר קליפים של סיה, אבל היא איננה שחקנית בעלת ניסיון ואיננה לוקה באוטיזם. שני הנתונים האלה יוצקים משחק נטול ניאונסים ורגישות לתפקיד בעייתי ממילא, והתוצאה היא דמות בעלת מאפיינים פוגעניים ומטעים כלפי קהילת הספקטרום האוטיסטי עד כדי פארודיה.

music-maddie-zeigler-1606133126.jpg

רקדנית מצוינת. שחקנית פחות. מאדי זיגלר כמיוזיק

נאמברים על חשבון הדרמה

"מיוזיק" מועד שוב ושוב אל תוך מחוזות הגרוטסקה. החל מהצגת הדמות הראשית כבעלת מאפיינים פוגעניים ומטעים על הקהילה, ועד העלילה הכמו-ילדותית בה "זו", אחותה האלכוהוליסטית של מיוזיק, פוגשת בשכן קסום וטוב לב מגאנה שדואג לכל מאווייה. בשני המקרים נכתבו הדמויות בקורקטיות יתר, הן אינן מורכבות מעבר לתיאור הדמות, וניכר כי תפקידן בנרטיב הוא להציף את האחות המכורה בים של צמר גפן ורוד. לא מפתיע לפיכך שהאחות, המגולמת במאמץ ראוי אבל חסר סיכוי של קייט הדסון, היא הדמות היחידה שניתן למצוא בה איזו מידה של הזדהות.

כל הכשלים האלה היו עשויים להתגמד אם הסיפור של סיה היה סוחף או מנסה לחדור עמוק יותר, אבל הקרקע הדשנה של התמודדות מול אלכוהול והקשיים שבגידול אדם בעל לקות קשה נעלמים בתוך ההשטחה הגורפת של דרמה מוזיקלית שבראש מעייניה עומדים הנאמברים המוקפדים.

 

אמוזיה היא כשל מוחי ביכולת להבחין בין מנגינות, ועושה רושם שאת "מיוזיק" עוטף כשל דומה - חוסר רגישות דרמטית שאיננו עושה את האבחנות המתבקשות בין מוצר צריכה מוזיקלי קצר שמתאים יותר ליוטיוב ובין יצירה קולנועית באורך של שעה וארבעים דקות. הבמאית לא הצליחה להסתכל מעבר לפוני של עולם הכתיבה הבטוח שלה, ומה שנותר הוא צבר של שירי פופ שלמעריצים השרופים יראה כמו יהלום, ואילו לשאר הצופים כאבן שאין לה הופכין.

 

"מיוזיק", ארה"ב 2021

תסריט ובימוי: סיה

107 דקות