על המסך

ספיינל טאפ שמח

זהו סרטו הראשון של רוב ריינר כבמאי, סטינג צפה בו 50 פעם ובהקרנות הראשונות הקהל בקולנוע לא הבין למה מככבת בו להקה שאף אחד לא מכיר, ועוד כזו גרועה. לכבוד 11.11, יום חגם של מעריצי "ספיינל טאפ", קבלו 11 דברים שתמיד רציתם לדעת על סרט הפולחן הגאוני

יפעת מנוס3.jpg
יפעת מנוס
פורסם: 11.11.21

"ספיינל טאפ" הוא סרט מוקומנטרי על להקת רוק בריטית פיקטיבית. במאי חביב מלווה את הלהקה, שכבר לא מצויה בשיא תהילתה, בסיבוב הופעות מדשדש בארה"ב. הסרט יצא לאקרנים בשנת 1984 ועם הזמן הפך לקאלט. ובנימה קצת יותר אישית: חולה על ספיינל טאפ, שרופה על נייג'ל טפנל, וכל מי שאוהב את הסרט הוא אח או אחות שלי בלב. היום, 11.11, מציינים מעריצים ברחבי העולם את יום ספיינל טאפ, אז ניצלנו את ההזדמנות כדי לספר לכם 11 דברים מדליקים (אם כבר חזרנו לאייטיז) על הסרט, גם אם לא צפיתם בו מעולם:

1. רוב ריינר היהודי, אז שחקן בשנות ה-30 לחייו, היה ידוע בעיקר כ"ראש כרוב" מהסדרה "ארצ'י באנקר". "ספיינל טאפ" הוא סרטו הראשון של ריינר בתור במאי והספתח לקריירת בימוי מזהירה, והוא גם משחק בו בתפקיד הבמאי המלווה את הלהקה. שמו בסרט, מרטי די ברגי, הוא שילוב של מרטין סקורסזה, ויטוריו די סיקה, ברגמן ופליני. במקור, כך מספרים, ריינר היה אמור לשחק את אחד מחברי הלהקה, אבל הוא פשוט לא נראה מספיק טוב במכנסי ספנדקס צמודים.

ספיינלטאפ1.png

ספתח לקריירת בימוי מזהירה. רוב ריינר (משמאל) וכריסטופר גסט

2. "ספיינל טאפ" לא היה הסרט הראשון שנעשה בסגנון מוקומנטרי - שילוב של Mock (לעג) ודוקומנטרי - כלומר כאילו דוקומנטרי אבל כולו קריצה אחת גדולה, או בתרגומי היעיל וחסר החן "צחוקומנטרי". הוא אפילו לא היה הרוק-מוקומנטרי הראשון - קדם לו "לילה של יום מפרך" של הביטלס. אבל הוא בהחלט נחשב לאחד מחלוצי הז'אנר ובוודאי לזה שהחיה אותו והביא אחריו גל של סרטים וסדרות, מ"בוראט" ועד "משיח", מ"לארי סנדרס" ועד "שוטטות", מ"המשרד" הבריטי ועד "המשרד" הישראלי.

 

3. בהקרנות הראשונות הצופים חשבו שמדובר בלהקה אמיתית ולא הבינו שהכל ב"ספיינל טאפ" פיקטיבי לחלוטין. בראיון להווארד סטרן, עוד יהודי יקר, מספר ריינר שאנשים בקהל שאלו למה הוא בכלל עשה סרט על להקה שאף אחד לא שמע עליה, ועוד כזו להקה גרועה.

4. אחד מהאנשים שחשב שהכל אמיתי היה אוזי אוסבורן, שלא הבין למה הוא היחיד בקהל שלא צוחק. ובכלל, רוב ריינר סיפר בראיון שהסרט הפך ללהיט בסצינת הרוק, ושהמוזיקאים היו צופים בו באוטובוס בזמן סיבובי הופעות. סטינג סיפר לריינר שהוא צפה ב"ספיינל טאפ" משהו כמו 50 פעמים, ובכל פעם לא ידע אם לצחוק או לבכות. דה אדג' מ-U2 התייפח כשצפה בסרט כי זה הרגיש לו קרוב מאוד למציאות. ג'ו פרי מאירוסמית' לא נרגע מכמה שהסרט מבריק. ואצלנו: בסרט דוקומנטרי על להקת משינה צולם איגי דיין כשהוא מצטט את מניפסט הסנדוויצ'ונים של נייג'ל טפנל.

ספיינלטאפ2.png

אחד מחלוצי הזאנ'ר המוקומנטרי. ספיינל טאפ על הבמה

5. להקת ספיינל טאפ מונה קלידן ומתופף שאין כל סיבה לזכור את שמותיהם, ואת הסולן והגיטריסט דיוויד סנט האבינס, הגיטריסט נייג'ל טפנל והבסיסט דרק סמולס. את שלושת האחרונים מגלמים בהתאמה מייקל מק'קין, כריסטופר גסט והארי שירר. הם באמת שרים ומנגנים בסרט והם גם אלה שכתבו את המוזיקה, השירים והתסריט (שחלק גדול ממנו מבוסס על אלתורים) ביחד עם רוב ריינר.

6. הסקסיזם בסרט כל כך אבסורדי, שאי אפשר שלא להתמוגג ממנו. כך למשל, כשנייג'ל טפנל מנגן בפסנתר ומתגלה כמלחין גאון שמאוד מושפע ממוצרט ובאך, מרטי די ברגי שואל אותו איך הוא קורא ליצירה. "לקקי את משאבת האהבה שלי", עונה לו נייג'ל ברצינות גמורה. רוב השירים של הלהקה גסים להחריד, וכדי שאוזניכם לא יאדימו בחרנו ציטוט סולידי עם משחק מילים מהשיר "ישבן גדול": "ישבן גדול הוציא אותי מדעתי / איך אוכל להשאיר אותו מאחור". בסצינה אחרת בסרט נראים דיוויד ונייג'ל עם פצע הרפס על השפתיים. מדובר בשאריות רשלניות של סצינה שנחתכה מהסרט, שבה כל חברי הלהקה נדבקו בהרפס לאחר שהשתובבו עם סולנית להקת החימום.

7. מצד שני, אי אפשר שלא לחשוב על הביטלס כשצופים בסרט: בתחילת דרכה של ספיינל טאפ, כשעוד נקראה "אנשי התמזה", היא נראתה ונשמעה כמו להקת סיקסטיז גנרית; עטיפת האלבום החדש של הלהקה היא בשחור חלק, בדיוק ההפך מ"האלבום הלבן"; שני המנהיגים של הלהקה, דיוויד ונייג'ל, נראים כמו גרסת הבי מטאל מטופשת של ג'ון ופול; ג'נין, בת זוגו של דיוויד, היא מעין ורסיה בלונדינית של יוקו אונו (עם סטייל של דראג קווין אוסטרלית, כפי שמיטיב לתאר איאן האמרגן).

ספיינלטאפ3.png

ישבן גדול הוציא אותו מדעתו

8. ב-1987 יצא לאקרנים הסרט הקסום ביקום, הלא הוא "הנסיכה הקסומה". רוב ריינר כידוע ביים אותו, אבל זה לא הקשר היחיד בינו לבין "ספיינל טאפ". מרק נופלר מהדייר סטרייטס היה זה שכתב את הפסקול ל"נסיכה הקסומה", והתנאי שלו לקבלת הג'וב היה שריינר ישלב בסרט הומאז' לספיינל טאפ. התוצאה: בחדר של הילד שסבו מספר לו את הסיפור תלוי אותו כובע מצחייה שחובש הבמאי מרטי ב"ספיינל טאפ". נופלר, מתברר בדיעבד, בכלל התבדח.
 

קשר נוסף הוא כריסטופר גסט, שמגלם את התפקיד הכי מנוגד שיכול להיות לנייג'ל טפנל - האיש בעל שש האצבעות ביד ימין. אם סופרים את כל אצבעות ידיו מגיעים למספר 11, ואם זה לא הומאז' לספיינל טאפ אני לא יודעת מה כן (ראו סעיף 11). מוכנים לעוד קצת ניים דרופינג? בילי קריסטל מופיע ב"ספיינל טאפ" בתפקיד מלצר פנטומימאי (כמו גם דיינה קארווי מ"עולמו של וויין") וגם בתור קשיש ב"הנסיכה הקסומה", וכן בקלאסיקה אחרת של ריינר - "כשהארי פגש את סאלי". ברונו קירבי משחק אף הוא ב"ספיינל טאפ" וב"כשהארי פגש את סאלי". עוד תמצאו ב"ספיינל טאפ" את פרן דרשר כיחצ"נית של חברת התקליטים, את אנג'ליקה יוסטון בתפקיד קטן של פסלת ואת אד ביגלי ג'וניור כמתופף הראשון של הלהקה.

 

9. ספיינל טאפ הופיעו בתפקיד עצמם בפרק של משפחת סימפסון (עונה 3, פרק 22), והאמת היא שזה לא ממש מפתיע, בהתחשב בקשרים שיש להם. הארי שירר, גם הוא יהודי (פעם שלישית צימעס), מחזיק ג'וב קבוע בסדרה כמדבב של דמויות אלמותיות רבות, ביניהן נד פלנדרז, מיסטר ברנז וקנט ברוקמן. חבל רק שהלהקה לא התארחה ב"סמוך על סול", הסדרה שבה שיחק מייקל מקק'ין את צ'אק מקגיל.
 

10. האם באמת חשבתם שלא נקדיש סעיף שלם לאדמו"ר כריסטופר גסט? נתחיל בזה שגסט הוא לא באמת אדמו"ר, אלא ברון. הוא בן למשפחת אצולה בריטית, וכיאה לשכמותו נישא לבת אצולה אמריקאית, השחקנית ג'יימי לי קרטיס. גסט בן ה-73 הוא יוצר מוקומנטרי מבריק ופורה שאחראי לשלל סרטים שמעריצי הז'אנר מכירים ומוקירים, כמו "כוכב התערוכה", "מחכים לגופמן" ו"משב רוח מוזיקלי". בסרטים שלו מופיע אנסמבל שחקנים פחות או יותר קבוע, כולל גסט עצמו והארי שירר, ואני עדיין מחכה שהוא וג'יימי ייפרדו.

11. כל המגברים של כל הלהקות מגיעים עד הספרה 10, אבל המגברים של ספיינל טאפ מטפסים עד 11. כאשר מרטי שואל את נייג'ל טפנל למה שפשוט לא יגבירו את הסאונד ויהפכו את 11 ל-10 עונה לו נייג'ל, שלמוח שלו יש נפח של מפרט גיטרה, את התשובה הסתומה "These go to 11". המשפט הזה, שהוא אחד האהובים על רוב ריינר בסרט, הפך לסלוגן של המעריצים וכך 11.11 הפך למעין תאריך טיפולוגי - או טפנלוגי.