מגזין

עולם ישן אמיץ

גיא פינקלשטיין

גיא פינקלשטיין מתגעגעת לקסם הפשוט אך המורכב של האייטיז-ניינטיז, תקופה שבה הרוק עוד צרח מהגרונות והגיטרות ולא מסימפלים דיגיטליים. ומתי יקום כאן אירוע שישחזר את ימי פסטיבל ערד המיתולגי? 

פורסם: 17.3.21
גיא.jpg

הודיני וקופרפילד? הזמן והאהבה הם הקוסמים הגדולים בתבל. כילדת שנות ה-80, העשור היחיד שבו כריות כתפיים היו לגיטימיות נחרט בי כגן עדן עלי אדמות, עולם-דובוני-אכפת-לי שכולו צמר גפן מתוק, שלווה, שחוק וציוץ ציפורים, וכל מה שאחריו – עולם הולך ומידרדר.

אבל מחוג השעון הוא מכשף של ממש, ובנקוף העשורים מתרחש פלא: ככל שמתרחקות שנות ה-90, אני מתחילה לחבב גם אותן, או אם לדייק את הקואורדינטה - את מחציתן הראשונה, להצמיד אותה בתודעתי לשנות ה-80, כאילו היו מקשה אחת. וכך, במקום לקבוע שבר מלאכותי ב-31 בדצמבר 89׳, אופפת אותי לפתע תחושה עמומה שקו פרשת המים נמצא דווקא באמצע שנות

ה-90 (הטלפונים הסלולריים? האינטרנט?), זה שהפריד בין שני עולמות: העולם של עכשיו וזה שאהבתי יותר.

Live Guitar

אחת ההשלכות של ההרחבה הפתאומית היא אינפלציה בקטגוריית ״המוזיקה שעושה לי טוב לשמוע״. אצלי - ואני בטוחה שיש עוד רבים עם אוריינטציה דומה - אחד מרבדי ההנאה ממוזיקה הוא התקופה אליה שולחים אותי הצלילים. Hands-on, בחודשים האחרונים רשימות ההשמעה שלי עושות כבוד ל-90-95 ישראלי. אבל עזבו את הפלייליסט – אנחנו פה בשביל הלייב: מה בגזרת הבמה העברית נותר לנו ביד משנות השמונים ומחצי העשור הנספח?

 

משינה ותיסלם עוד פה און אנד אוף (הללויה!), כל תצורותיהם המבורכות של פורטיס וסחרוף (סוליקו, ביחד, מינימל קומפקט), שלום חנוך ודני סנדרסון תמיד רלוונטיים (ובשמונים הפגיזו במיוחד), יזהר אשדות מפעים גם בסולו, איפה הילד? עוד יודעים לתת בראש, קורין אלאל לא נחלשה, ריטה התחזקה, ושכחתי מלא אחרים.

 

בולטים לי בחסרונם: נוער שוליים (בחיי שהיה להם קטע), הקליק (אולי הניו-ווייב הכי מוצלח שפעל פה), המכשפות, שפערו בור בהיעדרן, טובה גרטנר וסי היימן שהיו פופ מצוין, פופלקס ואיציק שלהם, אדם (תצלבו אותי, אבל כתבו לו מעולה), סטלה מאריס עם רוק כבד משובח, אתניקס הנהדרת בגרסתה הראשונית, רפי פרסקי, כמובן, ומני בגר המיוחד. שוב שכחתי מלא.

Rock On

ועוד לא דיברנו על הפינגווין. כילידת 83׳, עסקתי בלשתות שוקו מבקבוק בזמן שילידי הסבנטיז השיגו כרטיסים למועדון הכי פאקינג מגניב במזה״ת (למעשה, כל כך שתיתי שוקו אז, שאין לי אפילו מושג אם היו קונים כרטיסים או פשוט מגיעים לעבור סלקציה). אבל את הווייב ספגתי גם ספגתי, מה גם שהייתי ״ילדה של גדולים״ - בת בכורה/מהנכדים הראשונים, עם הורים צעירים וקולים ודודה תיכוניסטית מגניבה ומקובלת, שלקחה אותי איתה לחברים ולאירועים מוזיקליים (פושטיים).

 

שני נתיבים עיקריים עומדים בפנינו: לבכות את העולם ההוא, שאפילו ה״הכי דארק״ שלו היה כל כך ורוד, או להגיד ״תודה״ על אלה שעוד איתנו. ההכרעה ברורה. ובכל זאת, אנצל את הפיקסלים שניתנו לי כדי לזרוק לחלל האוויר רעיון, שאין בו כל מקוריות: פסטיבל אייטיז ישראלי, בלי קשקושים וגרסאות טכנו/מסולסלות לאקורדים הישנים. אותו הסאונד, אותם הסינטיסייזרים, אותם אורגני אורות פרימיטיביים, אותה הפשטות. אחרי שתי זריקות לגוף, לא תזיק לנו זריקה לנפש מהעולם הנקי ההוא, הנטול אובר-יח״צ ושופוני, לפני שבגדים מפוצצים הפכו לעיקר, על חשבון האמנות.