באנו ראינו כתבנו

יפעת מנוס

כבר לא משוגעים

עם לא פחות מ-26 להיטים מכל הזמנים, פורטיסחרוף הקפיצו את אמפיפארק רעננה. ההופעה היתה מושקעת וכיפית, אבל לנו חסר הרוקנ'רול הפרוע, המלוכלך והמרטיט של פעם

פורסם: 9.6.21

נתחיל בשורה התחתונה: ההופעה של פורטיסחרוף טובה מאוד. מהוקצעת. מושקעת. מלווה בווידיאו ארט מרהיב שמותאם לשירים כמו כפפה. הקהל מסביבי על הדשא נהנה מאוד. הצעירים יחסית קפצו ורקדו, המבוגרים יותר נעו מצד לצד וזכרו בעל פה את המלים. אבל... יש אבל.

בסיום הערב תהיתי ביני לבין עצמי אם הלוקיישן עצמו (אמפיפארק רעננה הבורגני והסחי, ומותר לי להגיד את זה כי אני בעצמי במקור מרעננה), או הלוקיישן הגרוע שלי בתוך הלוקיישן (על הדשא, רחוק מהבמה) כיבה לי את ההתלהבות במשך רוב ההופעה. או שמא היה זה משהו אחר, חמקמק, שלא נענה למשאלת לבי - "רמי/ברי תרגש אותי".

הסיבה הרשמית לסיבוב ההופעות הנוכחי של הצמד היא חגיגות ה-30 שנה לאלבום "?1900" (לפי הספירה היבשה עברו 31 שנה, אבל הכל נדחה מסיבות ידועות). האלבום התפקע מלהיטים, הקסטה נוגנה ללא הפסקה בווקמנים וברדיו טייפים של בני הנוער והחיילים ברחבי הארץ, והצמד ליקק המון דבש. אני וחבריי ל"ערמה של חבר'ה על הדשא" במוצ"ש האחרון כבר לא זוכרים לכמה הופעות של פורטיסחרוף התייצבנו בשנים 1991-1990 (א': "אבא שלי היה שואל אותי כל פעם: 'מה זה? עוד פעם אתה הולך לפורטיס?'"). מה שאני כן זוכרת זה שחברתי ר' ואני השתדלנו תמיד לתפוס מקום מצד שמאל של הבמה, כדי להעריץ מקרוב את הבלורית של ברי. ההכרזה על סיבוב ההופעות ברעננה יצרה אם כן דיסוננס - מצד אחד כרטיסים יקרים ברמת השלמה ארצי, או לחלופין מיקום מבאס על הדשא, ומצד שני אפקט ה-FOMO, האימה מלפספס את אחת מהופעות חיי. מי שהכריעו בעד היו הביקורות הנלהבות, וההפצרות של ידידי י' להגיע לזכר הימים ההם.

כרטיסים ברמת השלמה ארצי או להשתרך מאחור. צילום: אורית פניני

לבמה עלה הרכב מפואר של תשעה אנשים, שללא ספק גם בגינו תומחרה ההופעה כפי שתומחרה. ארבעה מתוכו שועלים מנוסים מההרכב המקורי - פורטיס וסחרוף כמובן, יובל שפריר וגילי סמטנה (בלט בחסרונו המתופף המנוח ז'אן ז'אק גולדברג). "?1900" נוגן ברובו, כשבין לבין שובצו שירים מ"סיפורים מהקופסא" - הנפלא בעיני אפילו יותר - וגם מקריירות הסולו של השניים ומאלבום הקאמבק "על המשמרת", ובסך הכל רפרטואר אהוב של 26 שירים.

אחרי פתיחה של שני שירים מאותו אלבום קאמבק מ-2006, "להתעורר" ו"תחת אש", הגיעו "לייפציג, ברצלונה" ו"תחנה סופית" מתוך "סיפורים מהקופסא". בשבילי זה היה מוקדם מדי לשמוע שניים מהשירים היותר חזקים וסוחפים של רמי פורטיס. כמו נשיקה בתחילת דייט ראשון שציפיתם לו כל כך, עוד לפני שהספקתם להחזיק ידיים. בשלב הזה גם ברור לכולנו שהקול של פורטיס הוא כבר לא מה שהיה פעם, ודמיינתי את ברי סחרוף אומר לעצמו בראש שוב ושוב "באתי לעזרת חברררר" כשהחליף אותו במהלך הערב, בקולו הערב, בפזמונים של לא מעט שירים ("חלום כחול" ו"נעליים" מתוך "?1900" ועוד).

באתי לעזרת חבר. ברי ורמי. צילום: אורית פניני

הביצועים היותר יפים בהופעה היו אלה שבהם הנגנים עמדו בשורה והצטרפו לשירה. כי אם אנחנו ממילא כבר לא באותם ימים של רוקנ'רול פרוע ומלוכלך, לפחות נוציא את המיטב ממה שיש על הבמה ונהנה מהעוצמה של כולם שרים כאיש אחד. ב"בבוקר של קטיפה" היו אלה הצ'לנית נעה איילי ודני עבר הדני על הקלידים, שהחליפו בפזמון המלאכי את קולה של סאלי לדרמן מהביצוע המקורי (שהחליפה את ננסי סינטרה מהביצוע המקורי-מקורי). הלהקה שרה יפה יחד את הפזמונים של "את לא" ושל "אין קץ לילדות". כשאני מדברת על הלהקה הכוונה היא גם לגיא פורטיס (הבן של) על הגיטרה, יונתן דסקל (קלידים) וניר מנצור מ"איזבו" (תופים).

אחד משירי הסולו האייקוניים של ברי מתוך "?1900" - "הפוך" - פחות ריגש בפורמט הזה, של במה רחבת ידיים כשמאחוריה מסך וידיאו ענק. בעוד שבסולו אייקוני אחר שלו מאותו אלבום, "ניצוצות", לפחות חצי מהקהל הדליק סמארטפון - לא ברור אם כדי לצלם או כתחליף למצת - והאינסטנט-קסם הזה הצליח איכשהו להשתלב בביצוע המרטיט. ב"חתול מפלצת" כל הקהל הרים ידיים, וממרומי מקומנו על הדשא זה נראה כמו שדה מרהיב של ביסלי פלאפל. ב"אגם ענקית" הוקרן על המסך הווידיאו קליפ המקורי, עם האנימציה, שעורר את נימי הנוסטלגיה. היו גם הבלחות עם צילומים של הצמד מפעם, אבל ממש ממש לא מספיק. "נעליים" זכה לשלל אלמנטים: פורטיס ישוב על כיסא מלוכה שהובא לבמה, וידיאו ארט של מוח כלוא בתוך קוביית קרח ענקית, וגם בלוני ענק שהופרחו לעבר הקהל. "כמה יוסי" קיבל עיבוד אלקטרוני חזק, אבל איפה, איפה שרון רוטר עם התלתלים שמתפרעים על הבמה? (במושב צפריה. רוטר חזרה בתשובה ומתגוררת שם עם בעלה וחמשת ילדיהם).

מלך תמיד יישאר מלך. צילום: אורית פניני

בהדרן הראשון ניגנה החבורה את "העולם האמיתי", "חלליות" ו"אמריקה" עם הריף המקפיץ. כשהם ירדו מהבמה כבר חשבנו שדי, הולכים הביתה, אבל אז הם הפתיעו והפציעו שוב עם "שועל במנוסה", "באוויר" (הווידיאו היה מלהיב יותר מהשיר עצמו), "הנה בא השקט" ולסיום "שקיעתה של הזריחה" בביצוע נהדר ודי נאמן למקור.

פורטיס האדיב ביקש מהקהל שיושב באמצע למחוא כפיים לאלה שיושבים בצדדים, והזכיר ש"אם הם לא היו בצדדים, אז אתם לא הייתם באמצע". בהופעה הבאה אני מבקשת למחוא כפיים גם לאלה שהיו מאחורה. כי אם הם לא היו מאחורה, אתם לא הייתם מקדימה.

בסיום הוא בירך אותנו ב"שיהיה לכם ערב מצוין. לכו תעשו ילדים". אצלנו, המעריצים מפעם, יותר הגיוני שנעשה נכדים אבל יאללה זורמים איתך. ציפיתי שמישהו סוף סוף יצעק לו "פורטיס משוגע" (פעם הייתי נעלבת בשבילו מדי הופעה, כשהקריאות האלה עלו מהקהל), אבל זה לא קרה. בכל זאת רעננה. למחרת גיליתי ששכנה שלי, גם היא במקור מרעננה, היתה אף היא בהופעה. "איך היה?" שאלתי אותה. "היה אדיר, ממש כיף!" היא ענתה. ואז קלטתי שאני רציתי הפעם יותר רגש - ופחות כיף.