במה

תיאטרון, מחול ומה שביניהם

הסיפור שאינו נגמר

כבר 28 שנה שיוסי אלפי מנצח על הבייבי שלו, אבל התשוקה לסיפורים בערה בו עוד כשהיה בכיתה ד'. לרגל פסטיבל מספרי הסיפורים שייפתח הערב וייארח מאות משתתפים בעשרות מופעים עם סיפורים מרתקים, מצחיקים ומפתיעים, שוחחה נטע טמשה עם המספר הלאומי ולמדה ממנו מה הופך סיפור לסיפור טוב ואיך תמיד אפשר לגלות על עצמנו דברים חדשים דרך הסיפורים

יפעת מנוס3.jpg

נטע טמשה

פורסם: 18.9.21

"לכל אחד יש סיפור. לקחתי על עצמי כמשימה לגרום לכך שהסיפור הישראלי יסופר זה לזה," יוסי אלפי מוצא בן רגע את הסיפור של כל אחד. לא יעברו כמה דקות מתחילת השיחה שלנו, ואנחנו כבר - מסתבר - בתוך הסיפור המשפחתי שלי. יוסי מגלה לי על הקשר בין סיפורו של סבי מקובנה, לרחוב שמעבר לשכונת ילדותי, נחלת יצחק בתל אביב. בהמשך הוא מצליח להפתיע את עצמו בסיפור אישי שגם קשור לנחלת יצחק, וזה סיפור מעניין כי... טוב, הוא מספר הסיפורים מביננו, אתן לו את הכבוד לספר בהמשך.


ליוסי אלפי כובעים רבים. הוא איש תיאטרון, משורר, מחזאי, ממייסדי התיאטרון הקהילתי בארץ ואיש תקשורת מוערך, אך רובכם כנראה מכירים אותו כמספר הסיפורים הישראלי הידוע מכולם, וחלק בלתי נפרד מ"פסטיבל מספרי סיפורים". כבר 28 שנה שזהו מפעל חייו ואבן דרך בתרבות הישראלית, שאותו הקים ומנהל אמנותית עד היום. התשוקה הגדולה הזאת שלו לספר סיפורים התחילה עוד כשהיה ילד, מתוך ידיעה פנימית שיש דברים שהוא חייב לספר לעולם. "עד כיתה ד' חשבתי שמשהו בי לא בסדר. אבל אז הבנתי שיש דברים שאני יודע, ואני פשוט צריך למצוא דרך לספר אותם. בכיתה ו' התחלתי לכתוב שירים, שנשלחו לעיתון ופורסמו. הבנתי שכנראה אני שווה משהו גם אם לא אומרים לי." מכאן הרעב של אלפי ללמוד דרך הסיפורים על עצמו רק העמיק והתחזק, ומהר מאוד הוא הבין שאת הדברים האלו לא מלמדים בבית ספרנו. "בבית הספר לימדו אותנו על הכל, חוץ ממי אנחנו. זאת אחת הטרגדיות הכי גדולות שלנו. הייתי צריך לעשות השלמות עצמיות להיסטוריה שלא סופרה לי. המשפחה שלי היתה עסוקה בלייצר חיים, להתפרנס, לאף אחד אין זמן לקשקשת למה שהיה ולמה שיהיה. זה שיגע אותי שלא ידעתי. האמת, התביישתי. כבר בגיל מוקדם הבנתי שאני חייב ללמוד מאיפה באתי."

הסיפור שאינו נגמר

ללמוד מאיפה באנו. מתוך "סלוניראקים" עם יוסי אלפי וקובי אושרת. צילום: גיל לופו

אז לאלפי היה ברור מגיל צעיר שיש לו סיפור, ושהוא יודע איך לספר אותו, אבל האם לכל אחד יש כזה? "כל יום שבן אדם חי, הוא ממציא סיפור וחייב לשמור עליו. אני פשוט יודע איך ליצור ולשמר את הסיפור, כדי שנספר אותו זה לזה," הוא מגלה. לא רבות הפעמים שמישהו מספר סיפור, ואנחנו מרגישים בגוף שזה בעצם הסיפור שלנו. אז כשיוסי מבצרה בעיראק סיפר לי על עיירת מולדתו של סבא שלי בקובנה, אני מודה שהתרגשתי. מה הקשר בינו לבין זה? "למספר סיפורים יש אחריות. יש כאלה שיודעים לדבר, ויש כאלה שיודעים לספר. לדבר, זה להעביר את הזמן. לספר, זה לתת לזמן שלנו ערך. אם בנאדם לא רואה את עצמו בסיפור - הוא לא יקשיב."


בשלב הזה לא נעים לי להודות בפניו, אבל אני נהנית גם מסוג סיפורים אחר. מה רע בספרות בדיונית למשל? או סיפור מומצא לפני השינה? או סיפורי הנסיכות של דיסני? בין אם זה אמיתי או לא, גם פה יש סיפור, ואני תוהה האם מספר סיפורים כמו יוסי אלפי ימצא בו הצדקה. הוא דווקא לא רואה הבדל בין השניים: "מהו סיפור ומהו מציאות? אם אתה לא רואה את הסיפור כמציאות, אל תספר אותו. איך מסבירים את זה שז'ול ורן כתב ספר על נחיתה על הירח 70 שנה לפני ועוד לא היו מטוסים? שהמציא מילים כמו אסטרונאוט וחללית? זה עולם הסיפורים, אתה יוצר מהשראה." כאן הוא משתף אותי איך רגע של השראה בחלום הפך למציאות, ולא סתם, המציאות שלי בנחלת יצחק בתל אביב. "פעם קראו לסופרים נביאים, ואני מאמין שהשראה היא אלוהות. יום אחד ראיתי בנחלת יצחק את רחוב עמק ברכה, וזה הופיע לי בחלום. קמתי בבוקר וכתבתי את ספר הילדים 'הפרה ברכה'. ומה מתברר? שסיפור שהמצאתי על רחוב, שבמקרה עברתי לידו, היה ממש נכון. בעמק ברכה היו בעבר אחו, רפתות ופרות. ובסיפור, נעלם עמק ברכה וצומחים להם מגדלים." היום, במקום מחלבת תנובה, הוקמו על שטחה מגדלי מידטאון. כנראה שסיפור בדיוני אכן יכול להיות השראה למציאות.

לכל אחד יש סיפור. ערב מחווה לליא קניג. באדיבות תיאטרון העם

"פסטיבל מספרי סיפורים", שהחל את דרכו ב-1993, מעניק לקהל פתח להתוודע לסיפורים המרתקים, המצחיקים, המרגשים והבלתי נגמרים שלנו. השנה הוא מביא את סיפוריה של ישראל ותושביה דרך עיניהם של רבים ויעסוק באנשים ונושאים יוצאי דופן, כמו 60 שנה לבית החולים איכילוב, 100 שנה לעיר גבעתיים וערב הצדעה לגבי עמרני וליא קניג. תהליך בחירת הסיפורים הוא לא עניין של מה בכך ומעבר לנושאי הפאנלים המרתקים, השנה החליט אלפי לשים דגש דווקא על מה שלא מספרים לנו. "אני מחפש בסיפורים של הקהילות, העדות, הקבוצות, את האירוע הדרמטי. השנה למשל יש ערב היסטוריונים המספרים על כשלונות - כולם שמעו על נצחונות, אבל דווקא כשלונות זה הכי מעניין, הכי דרמטי. או למשל ערב 'מקורות יודעים דבר' של עיתונאים, על הדלפת ידיעות. איך הסיפורים מגיעים אליהם?"


פאנל מרגש במיוחד עבורו בפסטיבל השנה יהיה על יהדות עיראק. בפאנל יובא בין השאר סיפורה של המחתרת היהודית, המציינת 80 שנה להיווסדה, דרך סיפורם האישי של אלפי ומשפחתו שהיו חלק ממנה. אלפי אמנם בקיא בסיפורים הקשורים לתולדותיו ומקורותיו, אך גם לו, כמו לכולנו, תמיד יש עוד מה ללמוד על עצמו. "פעם אחת, בשידור חי על הבמה, למדתי משהו חדש על אבא שלי. נשות המחתרת הציונית סיפרו סיפור על מה קרה בימי המחתרת הציונית בעיראק. מסתבר, שהסיפור התרחש בבית שלנו, שבו היה אחד הסליקים המרכזיים של בצרה. הן מספרות עלי, ילד בן שנתיים, בסליק בבית שלי, ואני יושב על הבמה ולא מאמין. עם כל התחקיר והלימוד, את זה אני לא ידעתי." ואולי זה מה שכל כך מרשים ביוסי אלפי וכל כך עוצמתי בחוויית הסיפורים. מאז ועד היום הוא הבין שהעבודה שלו היא להיות תלמיד מקשיב ופתוח לסיפורים שסביבו. מתברר, שלכל אחד יש סיפור, וכל אחד דרך הסיפור יכול ללמוד משהו על עצמו.


פסטיבל מספרי סיפורים ה-28,
28.9-18.9, תיאטרון גבעתיים.
לתוכנייה המלאה ולכרטיסים לחצו
כאן.