זעם ותהילה

לפני כחודש, ב-11 במאי לקראת השעה 21:00, עלו רקדני להקת המחול קמע לבמה באולם סוזן דלל. הם היו נרגשים, מאופרים ולבושים, מוכנים להופעה השנייה שלהם בסך הכל אחרי 14 חודשים של השבתה. ואז נשמעה אזעקה בכל אזור גוש דן. ואז בומים עמומים. הרקדנים והקהל שהתאסף במקלט (ואני בתוכם) ידעו שהופעה כבר לא תהיה כאן הערב. "חלק מהרקדנים שלנו נכנסו להלם, חלק פחדו, חלק מהרקדנים הזרים שבאו מחו"ל גם בכו," נזכר תמיר גינץ, המנהל האמנותי והכוריאוגרף של הלהקה. "בשבילנו זאת היתה מכה מאוד גדולה. אחרי שנה וחודשיים ניסינו להרים את הראש מעל המים, כמו שאומרים, ואי אפשר לתאר את גודל השבר. קדמו לזה חודשים של הכנות למופע. אפילו לחדש יצירה לוקח חודשיים של עבודה עם רקדנים, שמונה שעות ביום."

זו הסיבה שגינץ וחברי הלהקה כל כך משתוקקים לעלות על הבמה, בבכורה של היצירה החדשה שלהם, "זעם" (המופע שבוטל בחודש מאי היה "במדבר דברים"). גינץ סיים לעבוד על "זעם" רגע לפני הקורונה. ערב הבכורה היה אמור להיות בזמן הסגר הראשון, ומאז נדחה ונדחה. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה התכנים שיצר יקבלו משנה תוקף בעקבות אירועי האלימות שפשו בארץ מאז. "היצירה נבעה מתוך תסכול," הוא מספר. "אנחנו מסוכסכים בינינו בצורה בלתי אפשרית, וגם אם תמיד היו סכסוכים, אני חושב שאיבדנו את הרסן כחברה והיום גילויי האלימות בחברה שלנו - ברחובות, בהפגנות, באלימות המינית כלפי נשים, באלימות פוליטית, ברשת, בשיח הפוליטי והחברתי - הביאו אותי למחשבה שהכול פה מתפורר, ושאני רוצה לפרוק את זה לתנועה. התוצאה על הבמה היא בעיניי מסע רגשי שיוצר קתרזיס לכל מה שעובר עלינו. סערה רגשית מחד ומרגיעה מאידך. יצרתי עבודה שיש בה הרבה מן ההזיה, והרבה מזה הפך למציאות בינתיים. היא לא איבדה שום דבר מהכוח שלה בתקופה הזו".