על הבמה

על הקצה

היא אמנית וכוריאוגרפית יפנית שחיה ויוצרת בישראל, הוא ממשפחה דתית-לאומית שעשה סיבוב פרסה והפך לרקדן. ביחד הם יוצרים מופעי מחול ופרפורמנס אקסטרים שלא משאירים את הקהל אדיש. עכשיו דרור ליברמן וקזויו שיונוירי יוצאים עם מופע חדש שכולו התמודדויות פיזיות קיצוניות המתקיימות במפגש שבין הגוף לבולי עץ

יפעת מנוס3.jpg

שיר זיו

פורסם: 10.2.22

הדבר הראשון שדרור ליברמן וקזויו שיונוירי מראים לי בגאווה בתחילת השיחה שלנו הוא החבלות שמקשטות את גופם מהחזרות על היצירה החדשה. לא רק שהפציעות לא מרתיעות את צמד הפרפורמרים האדג'י, הם נהנים לעשות מהלימון לימונדה, מצלמים את הצלקות הטריות והופכים אותן לחלק מקמפיין לקידום המופע עם הכותרת המתעתעת "כשחוטבים עצים, עפים שבבים".

ובכן, בולי עץ בגדלים שונים הם התפאורה היחידה שניצבת על הבמה לרשותם של שלושה אמני התנועה, שחוקרים יחד ובנפרד את הגבולות הפיזיים במפגש עם החומר והסביבה במופע "Log Out", שיעלה הערב (חמישי 10.2) בבכורה בתיאטרון קליפה, ולמשך שלושה ערבים נוספים במהלך פברואר-מרץ.


"אנחנו מזמינים את הצופים לראות שזו עבודה קשה. רגילים לחשוב על רקדנים כעל משהו מסוים, אבל אם לוקחים את הצלקות שלנו ומציגים אותם כחלק מהדבר, זה כדי לא להראות רק את הצד היפה. כמובן שלא עשינו את זה בכוונה, זה באסה להיפצע. אבל ברגע שזה קרה, אנחנו לא מנסים לנרמל את זה, אלא ללכת דרך זה. להסתיר זה מלאכותי. לפני שזה מסוכן, זו אמנות".

על הקצה

כל דמות מייצרת עוד שכבה באימאג'. צילום: טיטו סופרדיני

יצירותיהם הקודמות של שיונוירי וליברמן נגעו בצבעים פוליטיים, ויש שיגידו רדיקליים. הפעם המניפסט הוא יותר גלובלי, חברתי ודיסטופי. את המונח "Log Out" אנחנו מכירים היטב מהעולם הדיגיטלי היומיומי. הקשר בין פעולת היציאה הדיגיטלית מאתרים או אפליקציות, לבין היציאה מהעולם הישן ה"פרימיטיבי" אל תוך המטאוורס המאיים הוא הקו הדק שאיתו מפלרטטים ליברמן ושיונוירי. "בלי להיות ממש נוסטלגיים, הילדים של היום גדלים במציאות אחרת. אנחנו נהיים יותר ויותר דיגיטליים, מהומוסיפיאן להומוסייבר. אווטאר כנראה יוכל לרקוד יותר טוב מאיתנו, אבל לפלרטט עם סיכון? זה משהו שאוואטר רק יוכל לזייף, וזה יהיה פחות אמין. העניין הוא לזרוק את הגוף, לחקור אותו בתנאים פיזיקליים אקסטרימיים."


מדוע בחרתם לשלב דווקא עץ?

"הרעיון הראשוני היה לעבוד עם איזשהו חומר, עם משקל. אנחנו משתעממים לראות שני אנשים על במה, והקונטרה, החיכוך עם חומר הוא מעניין. לא באנו לשבור מסכים, המחתרתיות היא רק כהשראה, כמניפסט, אבל לא כאסתטיקה. אנחנו גם מאוד אוהבים לאסוף חומרים מהרחוב, דברים מוזרים או לא שגרתיים, לא עם כוונה מסוימת. בוא ננסה לעשות עם זה משהו, נשחק עם זה, נהנה עם זה."

"לבחור חומרים לעבוד איתם על הבמה זה אתגר גדול, בעיקר אחרי הקורונה כשהיתה תחושה שכל העבודה שלנו לא חשובה, מבוטלת ונגמרה. אז חשבנו איך אנחנו מביאים איזה רפרנס אחר, ייחודי שהוא לא רק שני גופים זזים בחלל. היינו מאוד נחושים להביא משהו מעולם של 'הבחוץ' לבפנים, לבמה. למתכות יש את למשל התכונות שלהן והרעש שלהן, אם נעבוד עם צינורות אז היצירה אוטומטית תהיה יותר סביב הסאונד, משקולות זה כבר חפץ בפני עצמו, ספוג זה קל מדי… עץ הוא מאוד משכנע. הוא כבד מספיק אבל לא כבד מדי, נוח לעבוד איתו והשימוש בו לא מאוד נפוץ על במה. אפשר לומר, שבדרך מוזרה עץ דומה לגוף יותר מחומרים אחרים."


איך ניגשים לדבר כזה? עבודה עם עצים?

"התחלנו להתאמן עם סט מסוים, אחר כך הלכנו ליער וממש חטבנו עצים עם גרזן והתאמנו איתם בחוץ. את הסט הישן שרפנו ועשינו מדורה עם חברים, שגם זה קטע - החומר שהרגע סיימת לעובד איתו הופך למסיבה עם חברים, וזה גם אורגני, אז תוך כדי העבודה התחלנו להתאהב בזה יותר ויותר."

"בהתחלה חשבנו להביא לבמה גם כלים כמו מסור חשמלי או גרזן, אבל כשני גברים מאצ'ואים נמצאים על הבמה, הבנו שזו אסטתיקה שפחות רצינו, לא התחשק לנו להתחיל להכות בעצים. זה גם לא היה יכול לעבוד סולו, כי יש חשיבות לאינטראקציה, וכדואט זה היה חסר. שלושתנו מאד שונים פיזית וזזים מאוד שונה על הבמה, ככה כל דמות מייצרת עוד שכבה באימאג'."

לא עוד יום עבודה במשרד. החבורות של שיונוירי בכרזת הקידום של המופע

לא עוד יום עבודה במשרד. החבורות של שיונוירי בכרזת הקידום של המופע

וכשמדברים על הדמויות השונות, קשה שלא להתייחס גם לרקע האישי של כל אחד מהן, יחד ובנפרד. דרור ליברמן מגיע ממשפחה דתית לאומית עם 11 ילדים ושני הורים רופאים, ועשה בעצמו סוג של "לוג-אאוט" מהעולם הדתי לאומי וממסלול בטוח, אל עולם המחול והאמנות החילוני תל אביבי. המאצ'ו מגולני פנה לריקוד, משחק ופארקור, וגם למופעי רחוב שאותם מבצע למעשה האלטר אגו שלו, ניסים הליצן.


קזויו שיונוירי נולדה בטוקיו ומגדירה את עצמה יפנית טיפוסית, שבאה מרקע של אמנות מסורתית וספורט. היא אוחזת בתואר שני במחול וחינוך גופני. הגיעה לישראל לפני כעשור במלגה של הממשלה היפנית, נקשרה לתיאטרון קליפה ולארץ ומאז פועלת ויוצרת כאן. השניים הכירו במהלך עבודה בתיאטרון, וקלטו מיד שגם בלי לדבר הם פשוט מבינים זה את זה, ושיש ביניהם חיבור בגישה הארטיסטית האקסטירמית, חיבור שלדבריהם לא קורה הרבה. הכימיה שעזרה להם ליצור יחד הובילה בהמשך, כמובן, גם לזוגיות.


"לשנינו יש רקע בריקוד וחינוך ועדיין קשה למצוא אנשים עם אותה הסתכלות ואותה גישה. אנחנו אוהבים לחקור וליצור עם אלמנטים, לייצר חוויות פיזיות. בהתחלה זו היתה פשוט אינטואיציה, ניסינו וראינו שזה עובד והחלטנו ללכת על זה יחד. היינו צעירים ושאפתנים, הקמנו חברת הפקות והתחלנו לרוץ עם טורים בכל העולם. כשעבדנו יחד הרגשנו שיש שם משהו מעבר."


הצלע השלישית למופע הוא נועם בן ישראל, רקדן יוצר ומורה לקונטקט ואימפרוביזציה יליד מלכישוע, המופיע כיום גם עם להקת המחול ורטיגו. בין השלושה נוצר חיבור בזמן ובמקום הנכון, שהתאים והביא ליצירה של ליברמן ושיונוירי משהו חדש ומענן אחרי שנים של יצירה בדואו.


האמנות שאתם עושים מאוד קיצונית, יש הבדל בין ההתייחסות והתגובות אליכם במקומות שונים?

"בסופו של דבר אף אחד לא מצפה מאיתנו למשהו מיינסטרימי, אנחנו לא האופרה הלאומית. לפעמים זה אנדרגראונד מפואר ולפעמים זה רק אנדרגראונד, אבל זה תמיד בקטגוריה של Cutting Edge. אנחנו 'הצמד האקספירמנטלי מישראל', והכל שאלה של איך אתה מציג את זה ומשווק את זה."


"כמובן שהיו פה ושם גם תגובות לא חיוביות, קיבלנו גם עגבניות וביקורת בחיינו. בתל אביב אנשים בסדר עם הדברים ויודעים לעכל אותם, אבל בירושלים, לדוגמה, אם יש לנו קטעים שמשלבים עירום, זה לפעמים מאוד קשה. אנשים יכולים לקום ולעזוב באמצע, ואנחנו גם בסדר עם זה."


"אנחנו מודעים לכך שאנחנו בקטגוריה של אמנים פרובוקטיביים, שנוגעים בבטן הרכה. אבל הפרובוקציה עצמה לא מרגשת אותנו, גם אם לפעמים קשה לאנשים לצפות בזה. אנחנו מחפשים את האמת ודוחפים את עצמנו לקצה כדי לחקור ולהתנסות, אבל כמובן מודעים לזה שאנחנו על במה. אחרי כמה שנים שאתה עושה את אותו הדבר, אם אתה לא מעניין את עצמך, זה מרגיש מלאכותי. אנחנו כל הזמן מחפשים את הטוויסט, שיהיה מעניין, גם אם זה מינימליסטי. רק שזה לא יהפוך לעוד יום במשרד".


המופע Log Out

חמישי 10.2, רביעי 23.2, רביעי 2.3, חמישי 3.3

תיאטרון קליפה, כרטיסים כאן