למיכאל טפליצקי, מנהל תיאטרון מלנקי ואחד ממייסדיו, חשוב לציין את היצירה הקבוצתית כחלק בלתי נפרד מיצירתו האישית. כי ככה זה בפרינג', כולם בשביל כולם. לרגל ההצגה החדשה "אמוק", העיבוד הבימתי המסקרן לנובלה של שטפן צווייג, תפס אותו רונאן קפלן לשיחה על תפקידו של התיאטרון האמנותי בימינו, ולמד גם משהו על תיאטרון הצלליות האינדונזי
רונאן קפלן
פורסם: 17.7.21
עשרות שנים נשא עימו מנהל תיאטרון מלנקי, הבמאי מיכאל טפליצקי, את הרעיון להפוך את הנובלה הרומנטית-טרגית של המחזאי היהודי שטפן צווייג "אמוק" למחזה על במה. טפליצקי הנער נשבע בקסמיו של הסיפור כבר כשהיה בן 17. הוא קרא אותו כמה פעמים, חזר אליו בגיל 30, אבל היה צריך עוד עשרים שנה פלוס חל"ת קורונה ארוך במיוחד כדי להושיב אותו שוב עם הספר האהוב עליו. בפרץ של יצירה ומעוף כתב תוך פחות מחודש את הגירסה הראשונה להצגה שעולה בחודש הבא בתיאטרון שייסד. "לצוויג יש השפעה על אנשים צעירים," הוא מעיד בחיוך, "אבל עכשיו, כשאני בן 53, אני מבין אותו הרבה יותר ממה שהבנתי אותו בגיל 17."
תיאטרון מלנקי ("קטן" ברוסית) הוא תיאטרון ייחודי, המתמקד בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות לבמה בפרשנות מחודשת ועכשווית. כתיאטרון דו לשוני, ההצגות במלנקי עולות בעברית וברוסית, ומאז הקמתו בשלהי שנות התשעים של המאה שעברה, הופקו בו עשרות הצגות שהועלו בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.
המשאב הכי חשוב זה האנשים. מיכאל טפליצקי. צילום: אלכס רומנצב
בוא נדבר על תיאטרון אמנותי בתל אביב של קיץ 2021.
"אנחנו עושים משהו אחר. כקבוצה, אנחנו יוצרים תיאטרון עם מה שאנחנו חושבים שהוא תיאטרון אמנותי. חשוב לנו מאוד להתעמק בחומרים, לתת זמן ליצירה להתפתח תוך כדי חזרות. להעניק פרשנות אישית לסיפור שנכתב לפני יותר ממאה שנים. כל השנים השתעשעתי במחשבות על הפיכת הספר להצגה. לפני כמה ימים לנה רוזנברג הכוריאוגרפית שלנו הזכירה לי שכבר לפני חמש שנים דיברתי על הפרויקט הזה. כשיוצרים בתיאטרון פרינג', המשאב הכי חשוב שצריך להתמודד איתו הוא האנשים. כולם מאוד עסוקים בהרבה פרויקטים מקבילים. והנה היה לי חלון של שנה לכתוב, ומצאתי את האנשים הנכונים: אורי לבנון וקסניה מורוס שהם שחקנים קבועים אצלנו; דודו ניב ששיחק אצלנו בעבר ב'החטא בעונשו' בהצלחה גדולה; ואנה דוברוביצקי שמאוד רציתי לעבוד איתה ביחד. פתאום הכל הסתדר".
שמתי לב שמאוד היה לך חשוב להגיד ולהזכיר את כל השמות של הקאסט.
"מה זה מלנקי? זה קטנצ'יק. יש לנו אולם משלנו ברחוב חומה ומגדל, קיבלנו אותו אחרי שנים רבות של פעילות סדירה ויש שם מקום ל-48 איש בסך הכל. הקבוצה והיצירה שלנו הן במרכז. אנחנו כולנו שותפים. גם אם ההצגה תצא פחות טובה, לפחות נהנינו בדרך והיה מעניין. זה נכון שהייתי רוצה ליצור עם יותר תקציב, אולי בפרויקטים גדולים יותר, אבל אני מאמין שיש הרבה אנשים שמעוניינים לצפות בתיאטרון שלנו ובחידושים שלנו. לא ממש מפריע לי שאנחנו לא תיאטרון רפרטוארי. אני מכיר את המבנה והארגון של התיאטראות הגדולים ואני לא רוצה להיות תיאטרון מסחרי ולהיות תלוי בקהל מינויים."
אז איזה סוג תיאטרון אתם?
"מצד אחד אנחנו תיאטרון דרמטי ואקספרסיבי. כי בכל זאת צווייג שייך לתקופה מסוימת. אני מרגיש קרוב לתיאטרון גרמני אקספרסיבי. אבל תוך כדי עבודה גיליתי משהו נפלא - את תיאטרון הצלליות האינדונזיות. נחשפתי לתרבות הזאת ונפעמתי."
זה הזמן להזכיר ששטפן צווייג הגרמני בחר למקם את סיפור האהבה המוטרף של "אמוק" דווקא באינדונזיה במזרח הרחוק. העלילה מתארת מה קורה כאשר רופא, שבידיו מופקדים חיי אדם, נתקף בתשוקה נוראה למטופלת שלו שאינה נותנת לו מנוח ואין לו כל שליטה בה, והכל במקום זר למערב. בעיבוד הבימתי של טפליצקי נעשה שימוש על הבמה בתיאטרון הצללים האינדונזי המסורתי "Wayang kulit".
"לתיאטרון הצליליות האינדונזי יש מסורת של למעלה מאלף שנות יצירה," הוא מספר. "יש אנשים שחושבים שמדובר באמנות פרימיטיבית. אבל כשמתעמקים, מגלים את העומק. למדנו בעצמנו את הטכניקה דרך סרטונים ביו טיוב. אחר כך הבאנו בובות מקוריות מאינדונזיה, וקסניה השחקית למדה במקור בובנאות והפעלת תיאטרון בובות ועזרה לשאר השחקנים להבין מה הם מחזיקים בידיים."
תשוקה הרסנית בלתי נשלטת. "אמוק". צילום: מארק צו
מי הקהל שלכם?
"אנשים שאוהבים תיאטרון, ומחפשים לראות אמנות, ולא רק בידור. במחזה 'צועני יפו' ניסים אלוני כתב דמות שכל הזמן אומרת 'בידור דייסה', וחוזרת ואומרת את זה שוב ושוב. זה המקום שממנו אנחנו מנסים לברוח, ומצליחים. יש לנו מטרה אמנותית. מה שהורג בשנים האחרונות את התיאטרון הישראלי זו הריצה להצלחה. היעד בתיאטרון המסחרי הוא להביא כמה שיותר קהל, וכמה שיותר למכור הצגות. אנחנו שמים דגש על התהליך. ממציאים בכל יום דברים חדשים. עושים בכל יום דברים חדשים. אולי יש לנו רק 48 מקומות, אבל תמיד מלא אצלנו. יש לנו מספיק קהל חכם ורגיש שבא לבקר אותנו באולם הקטן שלנו."
מה מיכאל של גיל 17 היה אומר על מיכאל של היום?
"אני מעט חושש למצוא את עצמי בגיל 17. אני לא יודע מה הוא היה חושב. היום קשה לי להבין את עצמי כשהייתי צעיר."
תוכניות לעתיד?
"אני רוצה לעשות משהו עם היומנים של קפקא, ועם הקשר שלו לתיאטרון היידיש. אבל יש עוד ספר אחד שאני חוזר וקורא בו שוב ושוב, וזה 'הטירה' שלו. זה ספר שלא משחרר אותי."
אמוק, תיאטרון מנלקי
חומה ומגדל 32 תל אביב,
חמישי-שבת 7-5.8, שישי 13.8
לכרטיסים לחצו כאן
בימוי והמחזה: מיכאל טפליצקי
תרגום לעברית: רועי חן
בהשתתפות: דודו ניב, אנה דוברוביצקי, אורי לבנון וקסניה מורוז
עיצוב תפאורה: פולינה אדמוב
מוזיקה: יבגני לויטאס
כוריאוגרפיה: לנה רוזנברג
עיצוב תלבושות: יהודית אהרון
עיצוב תאורה: מישה צ'רניבסקי, אינה מלקין