בשם האם

מן הצד השני של הגלובוס מגיע אלינו "אימהות אמיתיות", סרט נוסף העוסק באימהות ובעומקיה השונים וגם הוא עיבוד לרומן. העלילה הפעם נסובה סביב תהליך אימוץ של תינוק ביפן על ידי זוג חשוך ילדים, והשפעת האימוץ על חייה של האם הביולוגית שהעמידה את בנה לאימוץ בגיל 14. במהלך הסרט, שאורכו נדמה כאורך ליל שימורים של הורים טריים, הפוקוס נע מהזוג טוב הלב והמסודר כלכלית, אל האם קשת היום אשר החיים מנחיתים עליה מהלומות בזו אחר זו.

לתהליך האימוץ מורכבויות רבות, ולכן הוא גם ניחן בפוטנציאל סיפורי, תוך כדי עיסוק מרתק בין היתר בפערי מעמדות, מוסר, חינוך ועוד. אלא שהבמאית הוותיקה נעמי קוואסה מתמקדת דווקא בהיבטים הבנאליים של האימוץ, ולא חורגת ממגמה זו. בראש מעיניו של הסיפור תיאור תפל למדי של המחיר הנפשי והחברתי שהאם הצעירה עוברת, ומסלול החיים שהיא חיה מתוך תחושת האובדן המתמיד. זהו תיאור חד גוני עגום שסובל ממניפולציות רבות, כולל פסקול סנטימנטלי של נעימות פסנתר, קלוז-אפים חוזרים ונשנים על הבטן של האם, ובאופן הצורם ביותר - הנגדת החיים המושלמים של בני הזוג והרומנטיזציה של הקשר הזוגי לעומת חיי האיוב והבדידות של האם.

על ידי שימוש בכלים אחרים, הנושא של אימוץ כתהליך פסיכולוגי מעצב היה יכול לקבל מתיחת פנים, אבל קוואסה גוררת רגליים ומעניקה לסיפור טיפול שטחי בלבד. אין פה מספיק ניאונסים או דימויים מעניינים, והמוסרניות הדביקה ומצעד הדמעות המייגע של הדמויות גוזלים את מעט העוצמה שעוד נותרה בסיטואציה האנושית שמגדירה את חייהן של שתי הנשים.

נכון שהסרט מלווה בגינונים התרבותיים הייחודיים של יפן, הזרים לצופה המערבי, אבל אלה רק מממסכים את הגסות של העלילה, שהופכת לא פעם למלודרמה חינוכית המתאימה יותר לבני נוער מאשר לשוחרי קולנוע. כדי למתוח את חומר הגלם העלילתי לשעתיים ועשרים, משך זמן בלתי מוצדק לסיפור רזה שכזה, קוואסה משבצת את המבע הקולנועי במבטים ארוכים אל עבר נופים ושתיקות ארוכות מן הסוג שמעלה גיחוך. מכאן והלאה הסרט צולע אל הסוף הצפוי, הנושא דליים של דמעות בין פנורמות עירוניות תמוהות, ומסתכם במריחה של מציאות מוכרת היטב, כזו שהצופה היגע יתקשה לאמץ לזכרונו עם תום ההקרנה.