סקירת קולנוע

בשם האם

שני סרטים שעוסקים באימהות מוקרנים כעת בבתי הקולנוע, אבל בעוד "הבת האפלה" היא יצירה אמיצה, חכמה ורבת רבדים, "אימהות אמיתיות" היא מלודרמה מניפולטיבית ובנאלית

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 13.1.22

"הגיהנום הוא הזולת", כותב ז'אן פול סרטר במחזה "בדלתיים סגורות", ובסרטה הראשון באורך מלא של מגי ג'ילנהול "הבת האפלה" המשפט מקבל תוקף קולנועי בלתי מתפשר. לדה (אוליביה קולמן בעוד הופעה מצמיתה), חוקרת ספרות, מגיעה לבדה לחופשה באי יווני במטרה למצוא שלוות נפש. אלא שמהר מאוד תושבי האי הפסטורלי, הקבועים והארעיים מפרים את הסוליסטיות של לדה ומעוררים אצלה זכרונות אפלים של אימהות צעירה בצל חוסר מימוש עצמי וגידול של שתי ילדות טורדניות במיוחד.

ג'ילנהול נוטלת את ההגאים לעיבוד ספרה של אלנה פרנטה, ששמו בתרגום ישיר הוא "הבת האבודה". למרות חוסר הניסיון שלה, היא מפתיעה בכשירותה ובאופן שבו היא תוקפת נושא קשה הנוגע להגדרה מהותית מאוד של נשיות. הסרט שם על הפרק בדידות אנושית, חוסר מימוש וחוסר און, אבל העיסוק העיקרי שלו הוא בחוסר היכולת או הנכונות להיות אם. זהו הדגש בסרט והוא נעשה באומץ ובכנות מבלי להתחמק מהשאלות הקשות וממגינת לבם של הצופים.

כדי להביא אותנו למרכז הרגשי של הסרט, מגיע אירוע מכונן שנראה בתחילה כזניח - ילדה שנעלמת לזוג הורים צעיר - אבל מתגלה כאמצעי ספרותי מתוחכם. היעלמות הילדה גוררת את הדמות הראשית אל תוך נבכי המשפחה, שבה האם הצעירה מתקשה לגדל את ילדתה. כך משתקפים לדמות חייה שלה, והיא חווה את ההיסטוריה הרגשית והאישית שלה על ידי אנשים חיצוניים. זוהי בחירה מגובשת ומנוצלת היטב להפרות את הסיפור, המאפיינת את החוכמה של התסריט בפירוק תהליך האימהות.

בשם האם

ייצוג מוחשי של נשים בקולנוע. "הבת האפלה". אוליביה קולמן ודקוטה ג'ונסון

הרובד הזה, של זיקה של הדמות הראשית למצוקה של אשה שאיננה משכילה כמוה, מאתגר את קווי המוצא של הצופה כלפי אשה שנוהגת בעוינות לסובבים אותה ושבחירותיה אינן ברורות מאליהן. הוא מתווסף אל רובדים שונים, גלויים או חבויים, הבאים לתאר סיטואציה אנושית שמעמידה בספק את ערכה של האשה שמולנו, כמו את העמדה של הצופה מול המתרחש. בין אם אלה הדמויות השונות באי, הכוללות מאהבים פוטנציאליים ונוער זב חוטם, ובין אם אלה חפצים דוממים, כמו תפוז או בובה, ישנו נופך שהולך ומתעצם ככל שהסרט מתקדם ועוד ועוד חוטים נפשיים שונים אצל הגיבורה נחשפים במלוא מורכבותם.

בהינתן האפשרות שהפלאשבקים השזורים בעלילה ישלימו אינפורמציה בצורה מגושמת, העבר של הדמות מפתיע גם הוא במבטו הנוקב אל חייה של אקדמאית המנסה ללהטט בין אימהות לקריירה. בזכות המשחק הנאמן לדמותה של ג'סי באקלי כלדה הצעירה, ובזכות הבחירה להעביר את כרוניקת החיים ברגעים מקוריים, העבר וההווה משתלבים בצורה אורגנית והסרט אינו דוחה אותם כאיבר זר אלא שואב מהם עוד כוח.

הדמות הראשית היא אשה רבת פנים ופגמים, לעתים מעוררת אנטגוניזם ולעתים הזדהות. התחושות הסותרות נוצרות כיוון שהדמות מלאה ואנושית, והמבט על חייה הבעייתיים חף מהסתרות או מהתייפייפות כאשר הבחירות שלה אינן מוסריות או מתקבלות על הדעת. האיפוק של העלילה ושל המשחק של קולמן הן שתי עדשות המאפשרות את ההעצמה הנפשית של לדה, מוח שדורש פיצוח מתמיד.

להפקת הסרט שותפות המפיקות הישראליות אסנת הנדלסמן-קרן וטליה קליינהנדלר, ועל הצילום אמונה הלנה לובארט שמפליאה בעורמה של הצילום שלה. נראה שהנוכחות הנשית הנכבדת מאחורי ומלפני המצלמה תרמה מאוד לאחד מהייצוגים הקולנועיים הכי מוחשיים של אשה שנראו על המרקע.

מן הצד השני של הגלובוס מגיע אלינו "אימהות אמיתיות", סרט נוסף העוסק באימהות ובעומקיה השונים וגם הוא עיבוד לרומן. העלילה הפעם נסובה סביב תהליך אימוץ של תינוק ביפן על ידי זוג חשוך ילדים, והשפעת האימוץ על חייה של האם הביולוגית שהעמידה את בנה לאימוץ בגיל 14. במהלך הסרט, שאורכו נדמה כאורך ליל שימורים של הורים טריים, הפוקוס נע מהזוג טוב הלב והמסודר כלכלית, אל האם קשת היום אשר החיים מנחיתים עליה מהלומות בזו אחר זו.

לתהליך האימוץ מורכבויות רבות, ולכן הוא גם ניחן בפוטנציאל סיפורי, תוך כדי עיסוק מרתק בין היתר בפערי מעמדות, מוסר, חינוך ועוד. אלא שהבמאית הוותיקה נעמי קוואסה מתמקדת דווקא בהיבטים הבנאליים של האימוץ, ולא חורגת ממגמה זו. בראש מעיניו של הסיפור תיאור תפל למדי של המחיר הנפשי והחברתי שהאם הצעירה עוברת, ומסלול החיים שהיא חיה מתוך תחושת האובדן המתמיד. זהו תיאור חד גוני עגום שסובל ממניפולציות רבות, כולל פסקול סנטימנטלי של נעימות פסנתר, קלוז-אפים חוזרים ונשנים על הבטן של האם, ובאופן הצורם ביותר - הנגדת החיים המושלמים של בני הזוג והרומנטיזציה של הקשר הזוגי לעומת חיי האיוב והבדידות של האם.

על ידי שימוש בכלים אחרים, הנושא של אימוץ כתהליך פסיכולוגי מעצב היה יכול לקבל מתיחת פנים, אבל קוואסה גוררת רגליים ומעניקה לסיפור טיפול שטחי בלבד. אין פה מספיק ניאונסים או דימויים מעניינים, והמוסרניות הדביקה ומצעד הדמעות המייגע של הדמויות גוזלים את מעט העוצמה שעוד נותרה בסיטואציה האנושית שמגדירה את חייהן של שתי הנשים.

נכון שהסרט מלווה בגינונים התרבותיים הייחודיים של יפן, הזרים לצופה המערבי, אבל אלה רק מממסכים את הגסות של העלילה, שהופכת לא פעם למלודרמה חינוכית המתאימה יותר לבני נוער מאשר לשוחרי קולנוע. כדי למתוח את חומר הגלם העלילתי לשעתיים ועשרים, משך זמן בלתי מוצדק לסיפור רזה שכזה, קוואסה משבצת את המבע הקולנועי במבטים ארוכים אל עבר נופים ושתיקות ארוכות מן הסוג שמעלה גיחוך. מכאן והלאה הסרט צולע אל הסוף הצפוי, הנושא דליים של דמעות בין פנורמות עירוניות תמוהות, ומסתכם במריחה של מציאות מוכרת היטב, כזו שהצופה היגע יתקשה לאמץ לזכרונו עם תום ההקרנה.

הבת האפלה

אנגליה 2021

בימוי: מגי ג'ילנהול

121 דקות


אימהות אמיתיות

יפן 2020

בימוי: נעמי קוואסה

140 דקות