הילד הזה הוא אני

קורותיו של באדי, האלטר אגו המנומש של בראנה, שופעים חינניות. הילד החמוד חווה את חדוות החיים במנותק מהמצב הגיאופוליטי שבו הוא נמצא, והצופה חי דרכו רגעים נוסטלגיים שונים ומגוונים, תוך שהוא מודע לזמן ההולך וקצר של האידיליה, ולאירוניה שבין משובת הנעורים אל מול האלימות הגוברת ברחוב. הצילום בשחור לבן מחזק את הברגים של המימד הנוסטלגי וביחד עם פסקול שמורכב בעיקר משירים מכל התקופות של ואן מוריסון, נכרך לנו אלבום תמונות אישי שדפדוף בו מעורר חיוך.

הבעיה היא שמרגע שהאלבום הזה, מקסים ככל שיהיה, נסגר, לא נותר הרבה מהסרט. אותו הקסם שמפזר בראנה, גם אם נוצר מתוך תשוקה או מתוך הקרביים, מתפזר לכל עבר, ואוסף הרגעים לא נצרב בזיכרון או בלב. החספוס של שאר הדמויות, שבראנה מנסה לחפות איתו על הסכריניות של באדי, מתפוגג בשל חוסר בפוקוס פוליטי נוקב על הסכסוך בצפון אירלנד.

הרפרטואר של ואן מוריסון, שכל בר לבב ייפול שדוד לרגליו, הוא נחשול גדול של קופצנות ושמחה שלא משרת שום זווית אחרת, וכך גם שאר הרכיבים השונים של הסרט שמרגישים כמו "מיטב הלהיטים" של סרטים אחרים על התבגרות. הם אינם מתחברים לחוויה ייחודית או אפילו לאמירה ייחודית. בסופו של דבר, חוויות הילדות של באדי מייצרות צ'ק ליסט של הז'אנר ותו לא.