סקירת קולנוע

הילד הזה הוא אני

"בלפסט" שופע חינניות, ויש לו פסקול שאיש לו יוכל לו, אבל זה לא מספיק כדי לבלוט בקרב סרטי התבגרות דומים, מורכבים ונוגעים יותר

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 16.2.22

הבמאי והשחקן קנת' בראנה לוקח הפסקה משייקספיר ואגתה כריסטי ונכנס לתוך סמטה צדדית של ההיסטוריה האישית שלו. "בלפסט", הסטייה הקטנה הזו מהדרך עוד עלולה להביא לו אוסקרים, שכן הסרט מועמד בקטגוריות הסרט הטוב, הבימוי והתסריט המקורי. סרטו זה הוא האישי ביותר של בראנה, לא רק בגלל שהוא שואב חומרים ביוגרפיים מחייו, אלא משום שלאורך הסרט עולה תחושה שהמגע של בראנה על החומרים רך ומאפשר יותר מהסרטים הקודמים שלו.

בראנה גדל בבלפסט בצפון אירלנד והוא ומשפחתו עזבו לאנגליה בשנת 1969 בערש הסכסוך בין הפרוטסטנטים תומכי השלטון הבריטי לקתולים תומכי המדינה האירית השלמה. את רוב הפרטים הביוגרפיים האלה (להוציא את שמות הדמויות) הוא משכפל אל תוך סיפור התבגרות של ילד בן תשע בשם באדי, הגדל בלב שכונה בבלפסט באותה שנה.

בזמן שהדו קיום בבלפסט הולך ומתערער, משפחתו הפרוטסטנטית של באדי מזהה את הרוחות המתלהטות ברחוב, ונקרעת בין הרצון להגר למדינה אחרת לבין הרצון להישאר. ספק שאנן, ספק אדיש למתרחש, באדי נוהג כבני גילו למרות המתיחות הגוברת. הוא מגלה את המין הנשי, הוא מגלה אהבה לתיאטרון, הוא מתנגד להוריו והוא מאמץ את החוכמה הבין דורית של סבו. בין לבין הוא גם מצטרף לחבורה ומתנסה בגניבה.

הילד הזה הוא אני

חינני ותו לא. "בלפסט"

קורותיו של באדי, האלטר אגו המנומש של בראנה, שופעים חינניות. הילד החמוד חווה את חדוות החיים במנותק מהמצב הגיאופוליטי שבו הוא נמצא, והצופה חי דרכו רגעים נוסטלגיים שונים ומגוונים, תוך שהוא מודע לזמן ההולך וקצר של האידיליה, ולאירוניה שבין משובת הנעורים אל מול האלימות הגוברת ברחוב. הצילום בשחור לבן מחזק את הברגים של המימד הנוסטלגי וביחד עם פסקול שמורכב בעיקר משירים מכל התקופות של ואן מוריסון, נכרך לנו אלבום תמונות אישי שדפדוף בו מעורר חיוך.

הבעיה היא שמרגע שהאלבום הזה, מקסים ככל שיהיה, נסגר, לא נותר הרבה מהסרט. אותו הקסם שמפזר בראנה, גם אם נוצר מתוך תשוקה או מתוך הקרביים, מתפזר לכל עבר, ואוסף הרגעים לא נצרב בזיכרון או בלב. החספוס של שאר הדמויות, שבראנה מנסה לחפות איתו על הסכריניות של באדי, מתפוגג בשל חוסר בפוקוס פוליטי נוקב על הסכסוך בצפון אירלנד.

הרפרטואר של ואן מוריסון, שכל בר לבב ייפול שדוד לרגליו, הוא נחשול גדול של קופצנות ושמחה שלא משרת שום זווית אחרת, וכך גם שאר הרכיבים השונים של הסרט שמרגישים כמו "מיטב הלהיטים" של סרטים אחרים על התבגרות. הם אינם מתחברים לחוויה ייחודית או אפילו לאמירה ייחודית. בסופו של דבר, חוויות הילדות של באדי מייצרות צ'ק ליסט של הז'אנר ותו לא.

סרטים כמו "רוח הכוורת" (ויקטור אריסה) משנת 1973, העוסק בילדות בצל מלחמת האזרחים הספרדית, היטיבו לסנכרן בין חוויית ההתבגרות לבין מציאות אלימה שבה נשללת התמימות בדרך מקורית ומטלטלת. סרטים כמו " 400 המלקות" המכונן של טריפו, הצליחו לתרגם מרד נעורים אל דימויים בלתי נשכחים. "בלפסט" מפספס בשני המקומות. בסופו של דבר חסרה לסרט תכלית ברורה מלבד דרך לבמאי לתקשר לצוםים את זכרונותיו ולתאר כרוניקה ידועה מראש של בריחה מקונפליקט.

הקאסט, הכולל את ג'ודי דנץ וקירן היינדס הוותיקים, עושה כמיטב יכולתו כדי להפיק אש מהסיפור, אבל אף אחד מהם לא מקבל מספיק דרמה לעבוד איתה. סצינה אחת שבה מופע תיאטרון נצבע בצבעים בוהקים אל נגד עיניו של באדי מצליחה להמריא למחוזות שבהם בראנה נוגע בצופים באמת ולא בכדי. זו סצינה מפעימה ביכולתה להעביר את הרגע שבו בראנה הילד מגלה בעולם התיאטרון צבע שלא קיים בשאר העולם. ולי היא הזכירה כמה בראנה הוא פרשן מבריק וייחודי של תיאטרון במדיום הקולנועי. הפעם הוא פשוט מדקלם.

בלפסט

בימוי: קנת' בראנה

אנגליה ואירלנד 2021, 97 דקות