סקירת קולנוע

מוות ידוע מראש

קנת בראנה לקח על עצמו משימה בלתי אפשרית כשהחליט לקפוץ ראש אל תוך הקלחת של עיבוד ספריה של אגאתה כריסטי אל המסך. מעטים הצליחו, מעטים מדי. ואם "רצח באוריינט אקספרס" מ-2017 עוד הצליח להפתיע, הרי ש"מוות על הנילוס" הוא שיעמום כבד וכישלון מהדהד

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
תומר בן אז"ר
פורסם: 11.2.22

בשנת 2017 יצא לאקרנים סרטו של קנת בראנה "רצח באוריינט אקספרס", שזכה להצלחה לא רעה כלל. זו לא היתה כמובן הפעם הראשונה שספרי המתח הפופולריים של אגאתה כריסטי זוכים לעיבוד למסך, וגם לא עבור הבלש הרקול פוארו, הכוכב הבלתי מעורער של ספריה. כבר משנות ה-30 של המאה הקודמת, יוצא כמו מפס ייצור כמעט מדי שנה עיבוד נוסף לאחד מכתביה של כריסטי, בין אם מדובר בדרמה טלוויזיונית, סדרה, מיני סדרה, או סרט קולנוע. הנסיונות להביא אל המסך את הקסם והמסתוריות של ספרי המתח שלה ועיצוב הדמויות הססגוני והייחודי מהווה אתגר בלתי פוסק עבור היוצרים ונועד לא פעם לכישלון. בעיקר נכון הדבר, כשמדובר בעלילות סבוכות ומפותלות העמוסות ברמזים והטעיות, ובלא מעט דמויות כשעד הרגע האחרון לא ברור מי הוא הרוצח או הפושע.

הטכניקה הסיפורית הזאת אמנם מרתקת ומפעילה את התאים האפורים אצל הקורא/צופה בבואו לנסות לפענח את הפרשה ככל שהיא מתקדמת, אך היא בעייתית כשהיא מעקרת את המתח עבור מי שכבר מכיר את העלילה וסופה המפתיע. לכן, על העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים לפעול בשני מישורים: מצד אחד, עליהם לייצר מימד נוסף עבור הקוראים המסורים, המכירים כבר את העלילה אך מגיעים כדי לחוות שוב את הקתרזיס, הפעם בייצוג הויזואלי שלה. מהצד השני, על היוצרים לייצר מספיק מתח ועניין עבור מי שזו לו הפעם הראשונה שהוא מתרועע עם העלילה, המאכלסת כאמור דמויות רבות והרבה מאוד מלל ופרטים שיש לזכור ולשים לב אליהם, ואשר הותאמה לכתב. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בדמות מלוטשת, מאופיינת, אגוצנטרית ויהירה כמו הבלש הרקול פוארו, וביכולת להפוך אותה למעניינת, רב מימדית ומעוררת אמפתיה.

מוות ידוע מראש

גם סוללת הכוכבים לא מפיחה עניין בסרט. "מוות על הנילוס"

אחד העיבודים המוצלחים ביותר של עלילות הבלש הרקול פוארו הוא הגירסה הקולנועית הראשונה של "רצח באוריינט אקספרס", אשר יצאה ב-1974 בניצוחו של הבמאי סינדי לומט ("סרפיקו", "אחר הצהריים של פורענות"). היתה זו הפקה עתירת תקציב וכוכבים, כאשר את הבלש פוארו גילם השחקן אלברט פיני (שלאחרונה יכולתם לראות ב"סקייפול" הג'יימס בונדי). לצידו גילמו את גלריית הדמויות שחקנים כמו לורן באקול, אינגריד ברגמן, שון קונרי, ג'ון גילגוד וונסה רדגרייב. הסרט זכה להצלחה עצומה, גם על ידי הקהל וגם מצד הביקורת, ואף לשש מועמדויות לאוסקר (מהן זכתה ברגמן בפרס שחקנית המשנה). ארבע שנים לאחר מכן, ב-1978, יצא "מוות על הנילוס". הפעם התיישב על מושכות הבימוי ג'ון גילרמין, ששנתיים קודם לכן היה אחראי על הלהיט האייקוני וההיסטרי "קינג קונג". גם הפעם התייצבה לרשות הבמאי סוללת כוכבים, כמו בטי דיוויס, מיה פארו, ג'ורג' קנדי, דיוויד ניבן ולואיס צ'ילס, כאשר את פוארו מגלם הפעם השחקן, הסופר והמחזאי הבריטי המוערך פיטר יוסטינוב. ציון דרך משמעותי נוסף אירע כאשר קורותיו של הבלש הבלגי הגאון הגיעו אל המסך הקטן בסדרה "פוארו", שחלק מעונותיה אף שודר בישראל, אשר שודרה לסירוגין בשנים 2013-1989 וכללה 70 פרקים. את פוארו גילם השחקן הבריטי עטור הפרסים דיוויד סושה, שהצליח לזקק את דמותו האקסצנטרית-אובססיבית של הבלש הגאון, המנותק רגשית מסביבתו והנטוע עמוק בגינוני ההיי-סוסייטי הצרפתית-בלגית.

אל תוך הקלחת הזאת החליט לקפוץ ראש הבמאי והשחקן קנת בראנה, עם הגירסה שלו ב-2017 ל"רצח באוריינט אקספרס". גם הוא, בדומה לסידני לומט, הצטייד בסוללת כוכבים מרשימה שכללה שחקנים בפרופיל גבוה כמו ג'וני דפ, מישל פייפר, פנלופה קרוז, ג'ודי דנץ' ווילם דפו, בעוד בראנה מגלם את הרקול פוארו בעצמו. קדמו להפקת הסרט הזה שני שוברי קופות נאים ביותר בבימויו של בראנה - "תור" של ממלכת מארוול ו"ג'ק ריאן: גיוס הצללים", עיבודים קולנועיים רבים לכתביו של שייקספיר, וכן סרט המתח המצוין בכיכובו "רצח מן העבר" משנות ה-90.

על הנייר, נדמה כי אין מתאים מבראנה לביים ואף לככב בסרט מתח פתלתל שכזה על דמויותיו האקצנטריות, המבוסס על כתבים קלאסיים ואלמותיים של אחת הסופרות הידועות והאהובות בעולם. אך "רצח באוריינט אקספרס", למרות הצלחתו בקופות, זכה בעיקר לביקורות צוננות, הן מהמבקרים והן מחובבי הז'אנר, ובדיוק מהסיבות שצוינו למעלה - מי שהכיר את העלילה, וכבר ראה את הייצוג הקולנועי שלה בסרטו של לומט, לא הצליח למצוא צידוק מדוע זוכה הסרט הזה להפקה מחודשת (ביקורת דומה הושמעה אגב לעיבוד המחודש ל"סיפור הפרברים" של ספילברג); ומי שלא הכיר את העלילה, הלין או על תצוגת המשחק הרדודה או על כך שהעלילה - שרובה התנהלה תוך פטפטת בלתי פוסקת בתוך קרונות הרכבת - לא היתה מותחת או מעניינת מספיק כדי להצדיק את זמן המסך שלה. למרות זאת, היו לא מעט, וכותב שורות אלו ביניהם, שדווקא נהנו מהעיבוד המחודש והרענן, ומכך שהגיעה למסכים הפקה מושקעת אחרת חוץ מאשר עוד גיבור-על.

אך נדמה כי העיבוד המחודש של בראנה ל"מוות על הנילוס", שעלה לאקרנים בחמישי האחרון (10.2), לוקה באותם סימפוטמים בדיוק כמו "רצח באוריינט אקספרס", ואשר החריפו והקצינו עם השנים. גם הפעם עומדת לצד בראנה סוללת כוכבים, כאשר בראנה עצמו חוזר לגלם את הבלש פוארו, טום בייטמן את דמותו של בוץ' חברו הטוב, ואת גלריית הדמויות הססגוניות מגלמים שחקנים כמו אנט בנינג, רידלי סקוט, ראסל ברנד, לטישה רייט, ארמי האמר, אמה מקי וכמובן גל גדות.

בגדול, עלילת "מוות על נילוס" מספרת על קורותיה של לינט רידג'וויי (גל גדות), יורשת עשירה כקורח בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ש"גונבת" ללא בושה או מצפון את ארוסה (ארמי האמר) של חברתה הטובה ז'קלין דה בלפור (אמה מקי). את הנישואים השניים חוגגים בירח דבש בספינת פאר השטה על פני הנילוס, כשאיתם קומץ ממקורביהם. אך ז'קלין הפגועה איננה מוכנה לוותר, ומטרידה שוב ושוב את הזוג הטרי בהופעות ביזאריות סטייל סרטי אימה, מה שמוביל את לינט לשכור את שירותיו של הבלש הרקול פוארו, כדי שיפקח עין על הנוכחים, שלא סובלים אחד את השני בלשון המעטה. כצפוי המוות לא מאחר להגיע, וכמאפיין את הז'אנר, העלילה מתרכזת בלוקיישן עיקרי אחד - הספינה - כאשר כל אחד מהנוכחים הוא חשוד פוטנציאלי ובעל אינטרס.

הבעיה ב"מוות על הנילוס" א-לה בראנה מתחילה כשאף אחד מהשחקנים המגלמים את הדמויות החשודות לא מצליח להעניק להן איזשהו עומק, רב מימדיות, או אפשרות להתחבר אליה. זה אולי התסריט, שלוקח את הדמויות והקשרים ביניהן למחוזות אחרים מאשר בספר ומייתר את גורם המתח, אולי הדיאלוגים המשמימים שלא מצליחים להמריא (ויחד איתם ההומור המעושה), זו אולי תצוגת המשחק האנמית (גל גדות אגב מגלמת לא רע בכלל את דמותה של לינט), ואולי הכל ביחד - אבל הצופים הולכים לאיבוד בערב רב מדי של דמויות, הקשרים ביניהן וסיפורי המשנה שלהן, עד שלך תזכור מי זה מה, מי נמצא בקשר עם מי, מי אמר מה למי, מי מאוהב במי, מי עשה מה למי, בקיצור הבנתם את הרעיון. בעוד שפרטים מסוג זה הם הלחם והחמאה של ז'אנר הבלש בכלל והרקול פוארו בפרט, הרי שב"מוות על הנילוס" גירסת 2022, הצופים מקבלים סחרחורת. וכשאין חיבור לדמויות, הכל מתחיל לשעמם. ועכשיו לך תצלח שעתיים פלוס כשהעלילה כמעט ולא זזה ושום דבר לא באמת מותח או מפתיע. ולא רק זה, איכשהו הרמזים המטרימים לזהותו של הרוצח היו כל כך ברורים, עד שאני - ויחד איתי גם אלו שישבו מצדדיי, מאחוריי ומלפניי - שמעולם לא ראו את הסרט הקודם או קראו את הספר - קלטו מה הולך לקרות כבר באמצע הסרט. וכשגורם המתח איננו, גורם וההפתעה נעלם ואין שום חיבור לדמויות, אין גם שום סיבה לצפות בסרט. זו כנראה אחת הסיבות ששליש מהצופים פשוט נטש את האולם באמצע.

כבדות העלילה של מוות על הנילוס" ניכרת כבר בסיקוונס הראשון, שאמנם מופק ומצולם לעילא, אבל מיותר לחלוטין. מדובר בהדגמה די מופרכת יש לציין של גאונתו של פוארו תחת לחץ וסכנת מוות, המעניקה במקביל גם רקע לגבי השפם המפורסם שלו, ומדוע הוא מעדיף להיות לבד ואיבד אמון באהבה. ככל הנראה הכוונה היתה להעניק לדמותו של הבלש סוג של נפח או לייצר אמפתיה, אבל התוצאה היא עשרים דקות מיותרות לחלוטין בתחילת הסרט, ושום ערך נוסף - לא לעלילה, ולא לדמות החד מימדית והלא מעניינת מלכתחילה. גם הפאר, העושר והגרדניוזיות לא מגיעים לידי ביטוי ב"מוות על הנילוס" - לא בצילומים, לא בתלבושות ולא בתפאורה, ככה זה כשרוב הזמן העלילה מרוכזת בתוך ספינה (שגם היא לא ממש שיא הפאר). אפילו אתריה הנצחיים והמופלאים של מצרים, כמו הפירמידות, מקדש אבו סימבל והנילוס עצמו, נראים פלקטיים ולא באמת משאירים חותם ויזואלי על המסך הגדול. אחת הסיבות היא ככל הנראה שהצילומים נערכו באולפנים בלונדון ולא און-לוקיישן, תהיינה הסיבות המקלות אשר תהיינה.

קנת בראנה הוא שחקן מצוין ובמאי מצוין. יש ברזומה שלו עבודות מרשימות, להיטים שוברי קופות, עיבודים מוצלחים, ולא מעט פרסים, שלא לדבר על שלל המועמדויות על "בלפסט" בטקס האוסקר הקרוב. אבל נראה שהוא הלך קצת לאיבוד בעיבוד הנוכחי של "מוות על הנילוס", כשגם החינניות של "רצח באוריינט אקספרס" נעלמה. וכשהבמאי הולך לאיבוד, פלא שהצופים משתעממים? אפילו את דמותו של פוארו בראנה מצליח לייתר - עם שפם או בלי שפם - כשהוא הופך בגילומו לנטול כריזמה לחלוטין, ללא שום מאפיינים זכירים, לטוב או לרע, עד שלא ממש איכפת לנו ממנו, ולא באמת כואב לנו בכאבו. ומכיוון שרובנו כבר פתרנו את התעלומה שעה לפני הקליימקס - גם לא אם או איך יצליח לפתור אותה.

ב-2019 יצר הבמאי והתסריטאי ריאן ג'ונסון את אחת מהמחוות הנהדרות והמוצלחות ביותר שנעשו בשנים האחרונות לז'אנר סרטי הבלש הבודד. עם גלריית דמויות מגולמות היטב בידי סוללת כוכבים בלתי נשכחת, דיאלוגים מבריקים, סצינות נהדרות, עלילה פתלתלה ומפתיעה - למרות שהצופים ידעו כביכול כבר מההתחלה מה קרה - "רצח כתוב היטב" הצליח בכל מה ש"מוות על הנילוס" נכשל בו, ותענוג לצפות בו שוב ושוב, מה שלא ניתן לומר על 127 הדקות של סרטו של בראנה.

ומשפט לסיום על גל גדות. איכשהו, למרות איכויותיה המוכחות כשחקנית, היא מצליחה להתחבר שוב ושוב לסרטי מתח/פעולה בעלי פרופיל תקשורתי גבוה אשר לא מצליחים להשאיר חותם מיוחד בלשון המעטה ("מהיר ועצבני", "הודעה אדומה" ועכשיו "מוות על הנילוס"). אבל אין צורך לדאוג לה, כש"קליאופטרה", "שלגיה" ו"וונדר וומן 3" נמצאים מעבר לפינה.

מוות על הנילוס, ארה"ב 2022

בימוי: קנת בראנה

127 דק'