אתם יודעים מה, קיבינימט עם הכל. לזעזע אותנו? הסדרה אכן מזעזעת אותנו. אבל מה עוד? זועזענו, אנחנו מתורגלים בלהזדעזע מהקלות הבלתי נסבלת של ההטרדות המיניות. צעקנו? צעקנו. מה הלאה? מה באמת המסר? אולי המסר הכי חד שהפנמתי מהסדרה הוא ההבנה שאנחנו, הנשים, צריכות להיות קצת יותר מפוקסות אחת על השנייה. אם חברה באה ומספרת לכן שהשתכרה עד אובדן הכרה ולמחרת התעוררה בפלנטה אחרת, אז אחיותיי - יש מצב שחברה שלכן סוממה ונאנסה. וכשאומרים לך "תשמרי על הכוס שלך במועדון", לא סתם אומרים, זו לא סיסמה. תחזיקו אותה חזק. ואל תפלו לקלישאות של "להתחבר אליו רק כי הוא שם דבר בתל אביב". ועכשיו, אחרי שיצאנו מתפקיד הקורבן הפוטנציאלי שנכפה עלינו, המסר החשוב ביותר הוא לגברים. איפה אתם חיים, אחים שלי? בוקר טוב, תתעוררו. אנשים "נורמטיביים" אונסים בנות, אנשים "מיושבי דעת" מטרידים בחורות, אנשים שהם "מלח הארץ" למראית עין שורקים וממלמלים קולות ברחוב לנשים. נשים חיות בפחד אימתני שיפגעו בהן כל מיני "בני טובים" מדי יום ביומו. אמרתי פעם לידיד שאני חוששת לחזור לדירה התל אביבית שלי בשעות מאוחרות, אפילו כשמדובר במרחק הליכה קצר מבית של חברה אחרת, והוא אמר "אבל זו סתם הליכה קצרה, לא?" הוא לא הבין רבותיי. הוא גם לא יבין כנראה, כי הוא נולד למין הנכון. אבל לא עוד. לא עוד. הגיעה העת להסתכל מסביבכם, על עצמכם, על אחיכם ועל חבריכם. ולהיות מספיק "גברים" להתריע, לעצור ואפילו לפנות למשטרה. גילוי נאות, קראתי את כתבי האישום ואת גזר הדין על בוריים. קסטיאל לא הואשם באונס אפילו פעם אחת, וכתבי האישום שהוגשו נגדו התייחסו אך ורק לארבע מתלוננות, למרות שעל פניו נראה שהיו לו קורבנות רבים אחרים. זאת, למרות שהנשים האמיצות שבסדרה מספרות כולן את אותו הסיפור. בכולן הוא נגע, כולן התעוררו במיטה זרה, כולן מחוללות נפש עד ליום זה ועד בכלל. אין לי מה להוסיף על זה, את חשבון הנפש אנחנו כחברה מחויבים לעשות. לא היום, לא מחר. אתמול.