המסך הקטן

כל מה שמעניין בטלוויזיה

צ'או בלה, חפרתם

היא מותחת כמו שהיא מופרכת, היא ממכרת כמו שהיא מעצבנת - התופעה "בית הנייר" הגיעה לסיומה. ולמרות החריקות, הדר עבו מצאה אהבה

אביה אטס.jpg

הדר עבו

פורסם: 14.12.21

כשהתחיל טירוף בית הנייר, אי שם ב-2017, לא לקחתי בו חלק. אני לא יודעת להגיד מדוע, יש לי לפעמים קטע כזה שאני לא אוהבת להיות חלק מהעדר. עד ש... אני מחליטה להיות. וכשהתחלתי לצפות בסדרה, קצת אחרי הטירוף, הפכתי לגרופית. אני זוכרת איך גמעתי את העונות הראשונה והשנייה בשקיקה, מתפעלת מהתסריט המקורי והבועט, מקווי העלילה המופרכים אבל כאלה שמשאירים אותך עירנית ונפעמת, מהליהוק המושלם ומכל הקסם שאפף את הסדרה הספרדית, שהפכה להיות מזוהה עם נטפליקס בימים ההם. מודה, אפילו דמעתי מאושר כשהם הצליחו לשדוד את המטבעה הלאומית, כמו שמעולם לא שמחתי בשמחתם של קרימינלים.

ואז הגיע החלק הרביעי

זה התחיל מרענן ומגניב - כל החבר'ה המבוקשים חיים את חייהם החדשים, נפרדים אחד מהשני ומפוזרים בעולם עד יעבור זעם. אבל אז ריו (מיגל הראן) נתפס, עובר עינויים, וטוקיו אהובתו ואהובתי (אורסולה קורברו ההיסטרית) חוברת ל"פרופסור" (אלברו מורטה) כדי לאחד את החבורה ולדאוג לחילוצו. איך? אה, ברור, בדרך ההגיונית ביותר - לבצע הפעם את התכנית הגנוזה של ברלין ולשדוד את הבנק הראשי של ספרד. התגעגענו אז באנו.

מאותו הרגע, הדבר היחיד שאני זוכרת זה רעש ובלגן. מדי פעם דמות ראשית מתה והכל הופך מופרך יותר ויותר, עד כדי כך שמצאתי את עצמי לא פעם - יחד עם הדמויות עצמן - פשוט לא מבינה מה קורה. ואז הפרופסור מסביר את תוכנית הפעולה האולטרה גאונית שלו: "זה מה שהם חושבים שיקרה, אבל מה שיקרה באמת זה שנזחל בתעלות, נצא להם מהתקרה, בוגוטה יתחפש לטוקיו, טוקיו תצא מהרצפה והכל יתפוצץ." הגיוני סך הכל. כל הדמויות מחייכות חיוך ערמומי, ורק הצופים מביטים במסך בהלם, מתכוננים למשהו "גאוני" שיקרה, אבל וואלה, קווי העלילה רק הולכים ומשתגעים, ותחושת ההתרגשות מהסדרה לאט לאט הופכת לתחושת WTF - בסדר, הבנו, הפרופסור הוא סופר-מן, מחשב-על שמתכנן מיליון וחצי מהלכים מראש - עד שהכל הופך להזוי. אולי די?

ניצני הבעייתיות של "בית הנייר" עם פיתולי עלילה התחילו כבר בעונה הראשונה, שבה החצי הראשון היה מבוסס על חטיפתה של בת השגריר אליסון פרקר (מריה פדרזה המהמממת), ובחצי השני כל עלילת המשנה הזו פשוט התפוגגה באוויר ולא שמענו עליה מאז. זה הרי היה אמור להיות הקלף החשוב ביותר בהצלחת המזימה, ובסוף? היא משתחררת כאחד האדם ואף מילה בנושא. גם המוות של ניירובי (אלבה פלורס) היה מיותר לחלוטין, ושבר קוד בלתי כתוב עם הצופים. כאילו, חסרות דמויות להרוג? עם כל הכבוד, "בית הנייר" היא לא "המתים המהלכים" או "משחקי הכס" שגיבורים מתים שם כמו זבובים.

בית הנייר

כסף זה בסך הכל נייר. "בית הנייר"

אבל יוצר הסדרה (אלכס פינה) לא עצר ב"עצור". וככה הסיפור על השוד המסובך והעקוב מדם נפרש על חלק חמישי ואחרון, שפוצל גם הוא לשני חלקים, כי אם אפשר לגרור את הסיום עוד ועוד, אז למה לא?


הדבר היחיד שבאמת אהבתי בחלקים האחרונים של הסדרה, זה ההתמקדות בברלין ובימים שהוא יזם את השוד. וכאן הרגע להודות בפרהסיה - אני מאוהבת. אני לא יודעת אם בשחקן האדיר פדרו אלונסו, או שמא בדמות המגלומנית, נרקסיסטית, מיזוגנית ומלאה בכל טוב כמו ברלין. האהבה שלי אליו כל כך עזה, עד שאני יכולה להקשיב לזבל המסוגנן שיוצא לו מהפה בריפיט כמו מוזיקה שמימית. ולא רק אני מאוהבת בברלין מסתבר - נטפליקס הודיעה רשמית שב-2023 צפויה להעלות סדרת ספין-אוף תחת השם "ברלין", שתתמקד במעלליו של אהובי המטורלל. כמה נחת!


אז סאגת בית הנייר הסתיימה, ברוך השם, וצפיתי עד הפרק האחרון כי כזאת אני - לא יודעת לעצור משהו שהתחלתי ושמרתי לו חסד נעורים. והאמת היא, שהסיום - המופרך, האבסורדי והמוזר - בכל זאת הצליח לגעת לי בלב לכמה דקות, ולומר - וואלה בכל זאת היה כיף. ואולי הקו המנחה של הסדרה התפוגג והופיע הלוך וחזור לאורך העונות, אבל היוצרים הצליחו בכל זאת להשחיל את המסר במלוא הדרו בפרק האחרון - פאק איט, כסף זה בסך הכל נייר. 


בית הנייר, נטפליקס