המסך הקטן

כל מה שמעניין בטלוויזיה

זיכרון גורלי

הסדרה התיעודית "הבזק של רצח" מבית שואוטיים ("צל של אמת") אמנם עשויה היטב, אבל ממחזרת מידע ומפעילה מניפולציות בלתי נסבלות על צופיה. עם זאת, לזכותה ייאמר שהיא מציפה שוב את השאלה על תפקיד הזיכרון האישי והחוויה הסובייקטיבית בחיפוש אחר האמת, נושא קריטי בעיקר בעידן המי-טו שבו כמעט מדי שבוע נחשפת פרשת-עבר סוערת אחרת

אביה אטס.jpg

גנית אורין

פורסם: 8.2.22

אי שם בסוף שנות השמונים, אשה צעירה נזכרה שבילדותה היתה עדה לאונס ולרצח של חברתה הטובה ביותר והרוצח הוא לא אחר מאשר אביה. זוהי פחות או יותר עלילת הסדרה התיעודית "הבזק של רצח" מבית שואוטיים, המשודרת בימים אלו ביס ובהוט. על הסדרה אחראים היוצרים הישראלים ארי פינס ויותם גנדלמן, שתפסו לא מעט כותרות אחרי המיני סדרה הקודמת שלהם אודות רצח תאיר ראדה "צל של אמת" (אותה יצרו עם מיקה תימור, שאחראית גם על "אחרי חצות" על פרשת אלון קסטיאל, וב"הבזק של רצח" מעורבת בהפקה).

"הבזק של רצח" היא לא מהמצטיינות בסאגת הנבירה בפשעי עבר ובחינתם מחדש, שכן היא לועסת את המידע וממחזרת אותו שוב ושוב ולעתים מבצעת מניפולציות רגשיות זולות על הצופה על ידי הבטחות חסרות מימוש או השהיית מידע מרגיזה. אבל לסדרה יש חשיבות עצומה לימינו שכן היא בוחנת לעומק את מושג העדות על סמך הזיכרון.

לצד המי-טו, שפרץ לחיינו בסערה ומנסה מאז לאפשר לנשים, וגם לגברים, לחיות מבלי שהטרדות יהוו חלק בלתי נמנע מחייהם, קיימת גם תופעת לוואי כאשר תחת כל עץ רענן צץ מתעורר לפתע מישהו ששוטח טענה כלשהי בדבר פגיעה שעבר, מגבה את עדותו באמצעים שונים, טוען אמת דיברתי, כזה ראה וקדש, אל תפקפקו באמירתי שכן אחרת תפגע ציפור נפשי וטראומטי רק תעמיק, לכן צאו, אזרחים טובים ובצעו משפט שדה ולינץ' במבצע העברה.

לאמת פנים רבות

במקרה המתואר ב"הבזק של רצח", איליין פרנקלין לא הסתפקה בשטיחת עדותה. היא התלוננה במשטרה כפי שהיתה צריכה לעשות ונפתחה לכן חקירה. האב נעצר והוצב בפני בית המשפט, הבת בעדות מצמררת וכואבת תיארה לפרטי פרטים את האונס ואת הרצח. כאשר נשאלה מדוע לא סיפרה עד כה דבר מהפרשה, ענתה שהזיכרון היה מבחינתה כל כך טראומטי, עד כדי כך שהודחק לחלוטין. רק כאשר נולדה לה בת בעצמה, שגדלה והגיעה לגיל שבו נרצחה אותה חברה, פרץ הזיכרון החוצה. מכיוון שהעדות הכילה פרטים מוכמנים, לא נותר לחבר המושבעים אלא להרשיע את האב ולשלוח אותו לכלא. הבת הפכה לגיבורת תרבות, התראיינה, הפכה לדוברת של הילדים המושתקים, סיפרה על ילדות קשה ומחרידה בצל האב, כתבה ספר והופק סרט על פיו.

אולם, פרקליטו של האב לא שקט אל שמריו וביקש לערער על פסק הדין. לטענתו, הפרטים שנמסרו בעדות אודות האונס והרצח לא היו מוכמנים כלל וכלל, אלא פורסמו בפירוט בעיתונים באותה תקופה. בעלה של איליין, שהיה אובססיבי לגבי המקרה, שמר את העיתונים בחדר עבודתו ואיליין נחשפה אליהם. יתר על כן, התברר גם כי אחותה של איליין רמזה כי איליין הלכה לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו עברה היפנוזה שנועדה לעורר בה את הזיכרון המודחק. אין שום פגם בהיפנוזה, למעט העובדה שלפי החוק במדינת קליפורניה עדות שמסתמכת על היפנוזה אינה קבילה ויש לפסול אותה.

עם חלוף הזמן, איליין החלה להיזכר בדברים נוספים וטענה בתוקף שאביה גם ניצל אותה מינית, גרם לכך שגברים נוספים ינצלו אותה וכן שהיא היתה עדה למקרי אונס ורצח נוספים שבהם היה האב מעורב. החוקרים הצליבו מידע, ואיליין זיהתה תמונה של אשה שאותה זכרה כמי שהיתה קורבן לרצח נוסף של אביה. בחלוף הזמן ניתן היה לעשות בדיקת די.אן.איי כדי לבדוק האם יש התאמה בין האב לממצאים מהזירה, ולא נמצאה כזו. כן נמצאה התאמה לגבר אחר, שהתאים יותר למקרה. בנוסף, החלו להופיע סתירות מסוימות לגבי חלק מהפרטים שאיליין תיארה לגבי מעשי ההתעללות שאביה עולל לה.

איליין נבדקה בבדיקת פוליגרף ונמצאה כדוברת אמת. לא היה ספק בקרב שומעיה שהיא דוברת אמת וכנראה שהיא האמינה לחלוטין בכך. הספק היחיד היה האם שיקרה לגבי ההיפנוזה או לא. בסדרה ניתן מקום מכובד לפסיכולוגים חוקרי זיכרון שמתווכחים ביניהם לגבי האם קיים או לא קיים זיכרון מודחק. הנחרצת ביותר מביניהם היא אליזבת לופטוס, שקובעת כי אין כזה דבר זיכרון מודחק וכי ניתן לשתול זכרונות בזמן טיפול. כאן אני נזכרת בסרט "לתפוס את הפרידמנים", שתיאר את סיפורו של פדופיל שהורשע ונשלח לכלא, כאשר לאחר מכן עלו תהיות האם הסיפורים המחרידים אכן קרו במציאות, או שהומצאו כאשר חוקרי המשטרה חיפשו ראיות. יוצר הסרט - אנדרו ג'רקי - הוא גם היוצר של סדרת התעודה "הג'ינקס" המשובחת, שבזכותה הורשע רוברט דורסט ברצח. אני גם נזכרת בסדרה "עדות זועקת" מ-2020 על הרשעתו של כוכב פוטבול צעיר בפדופיליה, כאשר בעקבות התעקשות של מעריץ, המקרה נפתח מחדש ואז הסתבר שהחוקרים לא טרחו לברר שהילד המתלונן התבלבל בין שני בחורים שונים.

בסדרה "צל של אמת" השכילו היוצרים לבחון את פיתוליו של הנרטיב ושל הזכרון וגם להטיל בו ספק. בכל פרק הם בחנו לעומק תיאוריה לגבי זהות הרוצח של ראדה ז"ל ואז הטילו ספק והציעו פתרון חלופי: רומן זדורוב, חברה או בן נוער אחר ולבסוף א"ק. הם נתנו מקום של כבוד לעדויות של מגוון הצדדים, גם כשהעדויות סתרו אחת את השנייה. הם גם התייחסו בכבוד לצופה ולא התישו אותו במידע חוזר או זלזלו בהבנתו.

הבזק של רצח

התמונה תמיד תהיה מורכבת יותר מסך חלקיה ופרשנויותיה. "הבזק של רצח"

ובחזרה ל"הבזק של רצח". פסיכולוג טען שבהחלט יש כזה דבר זיכרון מודחק, אבל לרוב יהיו עדויות ביומיום לטראומה ולא ניתן לדחוק פנימה מטען רגשי כל כך כבד בלי מחיר. במקביל סופר שהמתלוננת התקשתה להתמודד עם ילדותה הקשה, התמכרה לסמים ועסקה בזנות עד לנישואיה. לתקופה מסוימת אפילו היה לה קשר תקין עם אביה עד שהגישה את התלונה, שקרעה את המשפחה לגזרים. האחים, שבתחילה חיפשו תמיכה, החלו לריב עם בוא הפרסום והכסף.


ומה המסקנות לגבי כל הסיפור הזה? יש עובדות מסוימות שלגביהן לא ניתן להתווכח. בשנת 1969 הילדה סוזן נייסון נרצחה. איליין פרנקלין עברה כנראה ילדות קשה, וסוחבת זכרונות לא פשוטים. האם זיכרון יכול להיות מודחק? כנראה שכן. לכמה זמן ולאיזה עומק? לא ברור. בסרט "לעזוב את נוורלנד" מ-2019 שני בחורים מבינים שמייקל ג'קסון ניצל אותם מינית כאשר נולד להם בן בכור. הם לא נזכרים, הם פתאום מבינים מה היה שם, ואז מחליטים להתלונן. אחרי מותו. האם זיכרון יכול להיות שגוי? בהחלט. האם ניתן גם לשתול זכרונות? די בקלות. הפסיכולוגית אליזבת לופטוס עשתה זאת. מספיק שאבקש מכם להיזכר באיש עם החולצה הלבנה שכרגע ביקש מכם עזרה ומיד תעלה במוחכם תמונה, גם אם זה מעולם לא קרה. קשה להבדיל בין זיכרון, דמיון וחלום. האם יש אפשרות שאנשים משקרים בעדותם בבית המשפט ומחוץ לו משיקולים שלהם? בהחלט. האם יש עדויות שבהן כל מלה היא אמת? כנראה שכן. האם אחת המסקנות לאור שלל סרטי וסדרות התעודה, המפרקים ומרכיבים מחדש מקרי פשע מחרידים, היא שיש פגמים במערכות האכיפה והצדק? בהחלט. האם יש שיטה טובה יותר כרגע? בוודאי שלא לשפוט, להרשיע ולגזור דין בזירת הפייסבוק. גם בדוגמאות הנ"ל  לא אחת מערכת המשפט היא זו שתיקנה את עצמה כאשר הובא מידע חדש, שנשקל שוב מכמה כיוונים. זה גם מה שקורה בימים אלו במשפט החוזר של רומן זדורוב.


בשבוע שעבר שודר בתוכנית "עובדה" פרק נוסף בסאגת משפחת עוז. האם עמוס עוז היה מתעלל סדרתי או צדיק יפה נפש? כנראה שהתשובה היא לא זה ולא זה. עמוס עוז היה בן אדם מורכב. האם יכול להיות ששני אנשים יהיו באותה סיטואציה, יחוו ויזכרו אותה בצורה שונה, ויהיו בטוחים בצדקתם? עובדה שכן. עמוס עוז ז"ל טען שעם דבר אחד לא ניתן להתווכח, עם הכאב. הוא קיים. אין ספק לגבי קיומו של הכאב אצל כל אחד מבני משפחת עוז, החיים והמתים. השאלה היא באיזה נרטיב אנו בוחרים כדי להתמודד איתו, והתשובה על כך מעידה יותר עלינו מאשר על המספר. לעניות דעתי, זוהי אכזריות וגם אטימות שלא להקשיב לבקשת סליחה כנה ואפילו אוהבת, וכי יש אלימות רבה גם בחד צדדיות וגם בביטול מוחלט של אדם כמו עוז בגלל חלק ממעשיו. התמונה תמיד תהיה מורכבת יותר מסך חלקיה ופרשנויותיה, מבליל הרגשות והאינטרסים הגלויים, הנסתרים, החיובים והשליליים. בצאתך למלחמה, קח בחשבון את כל האבדות הצפויות, וינצח זה שכותב יותר טוב. זו הרי מלחמת ירושה, ירושת הנרטיב. ועוד לא דיברנו בכלל על הסרט התיעודי המתקרב על המלחמה על נרטיב הטבח שהיה או לא היה בטנטורה.


"הבזק של רצח" משודרת בערוצי הדוקו של יס והוט