המסך הקטן

כל מה שמעניין בטלוויזיה

עיניים אליהן

עם צוות שחקניות אנונימיות נהדר, תסריט כיפי ופסקול ממכר, "המפקדת" של כאן 11 היא דוגמה מצוינת שאפשר לכתוב סדרה על צה"ל שהיא גם אותנטית, גם מצחיקה וגם מעוררת הזדהות, ושאפשר בהחלט להגחיך את התקופה הצה"לית מבלי להפוך אותה לבדיחה. הדר עבו צפתה ונזכרה בחיוך - ובמבוכה - בתקופה שבה השרוך הירוק היה חלק בלתי נפרד מעולמה

אביה אטס.jpg

הדר עבו

פורסם: 10.5.21

המפקדת

לאחרונה כולם מדברים על "המפקדת" - הדרמה הקומית החדשה של מעצמת סדרות המקור כאן 11. טוב, זה די ברור למה: שילוב קוסמי של צה''ל (כלומר, המכנה המשותף הרחב ביותר במדינה), עלילה קלילה אך מעניינת, וכמובן פסקול שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל כמי שהיתה מפקדת של טירוניות וקורסיסטיות בעצמה, "המפקדת" בעיקר העיפה אותי עשור אחורה, לימים הכי מטורפים וצבעוניים בחיי (למרות שרובם היו בצבע חאקי).

כבר בפרק הראשון, מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק ומתמלאת בזרמים של נוסטלגיה. בואנ'ה, אני אשכרה מדקלמת עדיין את הטקסטים הכל כך סדורים ושגורים האלה של מפקדים בצה''ל - "הקשבה אלי", "בטח את אומרת לי בטח", "את קצת מתבלבלת", "ידיים מאחורי הגב", ועוד שלל ביטויים שהתגלגלו ממש טוב על הלשון שלי כשנתנו לי שרוך ירוק וסמכות בגיל 19.

יש משהו בסדרה הזאת שכנראה באמת מצליח לגעת בכולם - אין מי שלא חווה את הטרפת של הטירונות, שבה אתה הופך בין לילה מילד בן 18 - שחושב שהוא סוף כל סוף הגיע לחייו הבוגרים - לחלק קטן ממערכת שלמה שמורידה אותך לפק''לים רק בגלל שהעזת לחייך. וככה נקודת המפגש הכל כך מוכרת הזאת סוחפת אליה את כולם. אבל זה לא רק זה. מה שהופך את "המפקדת" לקונצנזוס שכולם מדברים עליו בבת אחת, הוא שילוב ייחודי של כמה אלמנטים.

Who Run The World

איזה כיף לצפות סוף סוף בסדרה צה''לית שעוסקת בעיקר בחיילות. ועוד בדגש על הדיסוננס שבין להיות בחורה בת 19 רגילה, ואפילו קצת אמנית ונחבאת אל הכלים, ובין להפוך בבת אחת לדמות סמכותית ומאיימת - "המפקדת". לקח לי איזה שני פרקים לקלוט את העובדה, שברוב השחקניות לא נתקלתי מעולם. זה מחמם את הלב לדעת שיוצרת ובמאית הסדרה, עטרה פריש, בחרה בשחקניות אנונימיות ברובן, והן ללא ספק מספקות את הסחורה. נראה שהתפקידים נתפרו על מידותיהן של כל אחת ואחת מהן באופן מדויק. שילוב של משחק ברמה גבוהה וליהוק מצוין הוא נקודת מוצא נהדרת לסדרה איכותית שכיף לצפות בה ולהזדהות עימה.

אחת החוזקות הנוספות של "המפקדת" נובעת מכך שהיא איננה מתיימרת להציג את צה''ל כמשהו שהוא לא. להפך, היא מראה את האופי המובהק של מחלקת הטירוניות באופן הקרוב ביותר למציאות, וככה משאירה אותנו, הצופים, בחוויה אותנטית. המשפטים הרוחניקיים המעטרים את קירות הבסיס ("כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים" - שאלו גם שמות הפרקים 3 ו-4, "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה") נראים במרחק הזמן קצת מגוחכים, ומדגישים את שגעון הגדלות והאובר-חשיבות עצמית שלקינו בה רובנו בתקופה הצה"לית שלנו, חיים בסרט של איזושהי שליחות יומיומית, ושמקבלת פתאום את הפרספקטיבה המתאימה דרך המסך. ככה גם הסצינה שבה צליל צוחקת בטעות, שלא נדע מצרות, ומאבדת את עוצמת ה"דיסטנס" לכמה שניות. פתאום כל החיילות שרות וקופצות, וזה בדיוק זה - הדיסוננס הצה"לי מתבטא כאן במדויק, מצד אחד מאוד אותנטי אך יחד עם זאת מאוד מגוחך. החיוך הטבעי הופך למשהו שצריך להתנצל עליו, אבל בשביל הטירוניות זו מתנה אמיתית - לזכור שגם המפקדת היא אנושית.

המפקדת

אנמיות כובשת. אלונה סער. צילום: ורד אדיר, יח"צ כאן תאגיד השידור

ואי אפשר שלא להגיד שאפו למוזיקאים הנהדרים אקו ותומר כץ שיצרו פסקול מגניב, עכשווי וייחודי, כולל שיר הנושא "עיניים אלי" שפשוט אי אפשר להפסיק לזמזם. ובכל זאת, הייתי שמחה אם ההתפתחות של הדמות הראשית תהיה קצת יותר מובהקת. אלונה סער מגלמת את דמותה של נועה המ"מ באופן מושלם, ומשהו ב"אנמיות" שלה מצחיק, כובש ומלחיץ גם יחד. יש אשכרה תחושה שהיא עומדת להתפוצץ בכל פרק מחדש, אבל יש גם משהו סטטי בדמות שלה.

בשורה התחתונה, איזה כיף שהסדרה הזו נכתבה, הופקה ומשודרת. ובעיקר תודה מאיתנו, המפקדות הצה''ליות לשעבר, על כך ש"המפקדת" אפשרה לנו לשוב אחורה בזמן, ולהתפתל קצת מגעגוע וקצת ממבוכה, אבל על הספה בבית, ועם שעות שינה.