איזה כיף לצפות סוף סוף בסדרה צה''לית שעוסקת בעיקר בחיילות. ועוד בדגש על הדיסוננס שבין להיות בחורה בת 19 רגילה, ואפילו קצת אמנית ונחבאת אל הכלים, ובין להפוך בבת אחת לדמות סמכותית ומאיימת - "המפקדת". לקח לי איזה שני פרקים לקלוט את העובדה, שברוב השחקניות לא נתקלתי מעולם. זה מחמם את הלב לדעת שיוצרת ובמאית הסדרה, עטרה פריש, בחרה בשחקניות אנונימיות ברובן, והן ללא ספק מספקות את הסחורה. נראה שהתפקידים נתפרו על מידותיהן של כל אחת ואחת מהן באופן מדויק. שילוב של משחק ברמה גבוהה וליהוק מצוין הוא נקודת מוצא נהדרת לסדרה איכותית שכיף לצפות בה ולהזדהות עימה.

אחת החוזקות הנוספות של "המפקדת" נובעת מכך שהיא איננה מתיימרת להציג את צה''ל כמשהו שהוא לא. להפך, היא מראה את האופי המובהק של מחלקת הטירוניות באופן הקרוב ביותר למציאות, וככה משאירה אותנו, הצופים, בחוויה אותנטית. המשפטים הרוחניקיים המעטרים את קירות הבסיס ("כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים" - שאלו גם שמות הפרקים 3 ו-4, "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה") נראים במרחק הזמן קצת מגוחכים, ומדגישים את שגעון הגדלות והאובר-חשיבות עצמית שלקינו בה רובנו בתקופה הצה"לית שלנו, חיים בסרט של איזושהי שליחות יומיומית, ושמקבלת פתאום את הפרספקטיבה המתאימה דרך המסך. ככה גם הסצינה שבה צליל צוחקת בטעות, שלא נדע מצרות, ומאבדת את עוצמת ה"דיסטנס" לכמה שניות. פתאום כל החיילות שרות וקופצות, וזה בדיוק זה - הדיסוננס הצה"לי מתבטא כאן במדויק, מצד אחד מאוד אותנטי אך יחד עם זאת מאוד מגוחך. החיוך הטבעי הופך למשהו שצריך להתנצל עליו, אבל בשביל הטירוניות זו מתנה אמיתית - לזכור שגם המפקדת היא אנושית.