כבוגר "משחק הדיונון" התרגלתי לשפה, והקוריאנית כבר לא נשמעת לי כזו "זרה". התרגלתי גם לאובר-דרמטיות פה ושם, כמו התפרצויות בכי בלתי נשלטות או פלאשבקים מיותרים מלאים בשמאלץ. יש בזה אפילו חן, חייב להודות. אבל למרות המגרעות הקלילות האלו, "נקמה סמויה" היא פשוט תאווה לעיניים - סצינות האקשן עוצרות נשימה, ריאליסטיות באופן מעורר השתאות ומצולמות בתנועות מצלמה בלתי פוסקות משלל זוויות, לעתים אפילו ב-360 מעלות, לעתים מנקודת מבטה של הגיבורה או הנוכחים בזירה, כך שהצופים ממש לוקחים חלק אינטגרלי בחוויה. ובניגוד לסצינות אגרוף או אמנויות לחימה נהדרות ומלוטשות שהתרגלנו לראות בסרטיו של ג'קי צ'אן לדוגמה, הנראות יותר כריקוד מלא יצירתיות וחן, ב"נקמה סמויה" הכל מלוכלך באופן יוצא דופן - הגיבורה חוטפת, וחוטפת, ושוב חוטפת, ונדקרת, ונשרטת, ונפצעת, לפעמים אף מאבדת את ההכרה, אבל מתאוששת וקמה ומחזירה מלחמה. ואיזו מלחמה. הסיקוונס המסיים את הפרק הראשון הוא דוגמה מאלפת לכך, ומופת של צילום ועריכה. אין לי מושג אילו אימונים עברה השחקנית המצוינת האן סו-הי המגלמת את הגיבורה, אבל נשבע לכם, צפיתי לפחות 10 פעמים בכל סצינת אקשן בכיכובה. ובכל פרק מתוך שמונת פרקי הסדרה יש לפחות אחת כזו.

הריאליזם ב"נקמה סמויה" מתבטא בשלל דרכים נוספות, כמו הסאונד הבלתי מתפשר של המכות, ההתנשפויות, ריסוק האיברים ושיסוף הסכינים, במבטן של הדמויות, ובעיקר בתשומת לב לפרטים הכי קטנים, למחוות אנושיות, שכאילו לא ממש קשורים לעלילה אבל מעניקים למאבק הבלתי פוסק בין המשטרה לארגוני הפשע של קוריאה נופך של חיים וקונפליקטים אמיתיים. מערכת היחסים הנרקמת בין ג'י-וו לפילדו, השותף שלה במחלק הסמים, היא אחת ממערכות היחסים האמינות ביותר שצפיתי בהן בסדרה כלשהי. הם לוקחים שם את הזמן בצורה כזו, עד שכלל לא בטוח שיקרה ביניהם אי פעם משהו, למרות שזה צף ברקע לאורך כל הדרך. כתוצאה מכך (זהירות, ספוילר רומנטי צפוי), סצינת הסקס ביניהם - המתרחשת רק לקראת סוף הסדרה - היא הסצינה הכי יפה, מעוררת, רומנטית, רגישה ואמינה שצפיתי בה מזה הרבה זמן. מה שעוד יותר מחדד את הקונפליקט. עכשיו יש גם אהבה.

האן סו-הי, שהפכה לכוכבת ענקית בקוריאה ומככבת גם בסדרה "אהבה, למרות הכל" (המשודרת אף היא בנטפליקס), מגלמת את ג'י-וו בכשרון רב וברגישות יוצאת דופן. כך היא הופכת את הגיבורה לדמות אנושית ופגיעה, ובמקביל לקשוחה, עומדת על שלה ובלתי מנוצחת. וכל זה ללא אף מניירה מיותרת. להפך. היא כמעט אף פעם לא מחייכת ("גם כשאת ישנה את נראית זועפת", מתריס בה פילדו), אבל כל מחווה וכל מבט בעיניים שלה כאילו פורשים בפנינו כמו מראה בדיוק אבל בדיוק מה היא חושבת ומה היא מרגישה. לכן הקשר שלה עם הבוס מוג'ין מעורר אמפתיה, לכן כשהיא נפתחת מול פילדו לבסוף, זו סצינה כל כך אינטימית, אמינה ומרגשת. ולא, גם לא מזיק שהיא נראית נהדר. אם לומר את האמת, הייתי אולי מצפה ללמוד קצת יותר על הדרך שבה הפכה הילדה העזובה, ללא אב שנרצח וללא אם שנפטרה, לבחורה קטלנית חסרת פחד ורחמים, למרות הרמזים על עברו של אביה כמתאגרף או סיקוונס השנים החולפות המוכר לעייפה, כשהיא מתאמנת בשלל אומנויות הלחימה, סכינים ואקדחים. אבל בקטנה, גם כשהיא נלחמת לבדה סטייל ג'ון וויק או "הכלה" של טרנטינו בעשרות לוחמים מיומנים ויכולה להם, זה נעשה בכל כך הרבה חן וכשרון, שאי אפשר שלא לחוש אליה הערצה ולקוות שגם לך תהיה אי פעם כזו חברה.

וכדי לשבור קצת את האלימות הבלתי מתפשרת (אבל הרבה יותר מוצדקת מ"משחק הדיונון"), סצינות האקשן ב"נקמה סמויה" מלוות בסאונד טראק אלקטרו עדין שמרכך את הצפייה והופך אותה לנעימה יותר, למרות הדם הנשפך מכל עבר, הקלוז-אפים או קולות שבירת העצמות ושיסוף הסכינים. שווה גם להקשיב לשיר הנושא המצוין של הסדרה, הפותח ומסיים כל פרק.

בסופו של דבר, "נקמה סמויה" היא לא רק סדרת פשע, אלא דרמת מתח המתעסקת בשאלות אנושיות בסיסיות כמו זהות, ייעוד, מחיר הנקמה, דמות אב, מערכות יחסים, כנות, אמון, אהבה, חברות, עתיד ותקווה. וכל זה בעלילה דחוסה של שמונה פרקים שאינה נמרחת יתר על המידה ועושה חשק לעונה שנייה. "אני ויתרתי על השם שלי ועל העתיד שלי כדי למצוא את המניאק שעשה את זה לאבא שלי", מצטדקת ג'י-וו לפני פילדו רגע לפני שהיא יוצאת למסע עקוב מדם נוסף. האם זה שווה את זה? ואולי - בעצם - היא מצטדקת מול עצמה.

"נקמה סמויה", דרום קוריאה 2021

נטפליקס