המסך הקטן

כל מה שמעניין בטלוויזיה

הדרכים הלא ידועות

הסדרה הדוקמנטרית "שלום" לא שופכת אור חדש על גוף היצירה שהשפיע על דור שלם, אבל היא מצליחה להעניק נופך חדש ורענן לחייו של אדם מרתק וחמקמק

אביה אטס.jpg

איתמר שדה

פורסם: 3.3.22

מספר תמרורי אזהרה קופצים לראש כשחושבים על עיסוק בחייו הנוכחיים של שלום חנוך - ראשית, חנוך הוא אמן מגובש, רב תעודות ופופולרי. תרומתו להתפתחות הרוק הישראלי מוסכמת. הוא אינו שנוי במחלוקת כמו דמויות אחרות בתרבות הישראלית או כמו שהוא עצמו היה פעם. שנית, ההווה של חנוך רחוק מנקודות הציון בעלות הפרופיל הגבוהה בהיסטוריה שלו. לאור זאת, מנקר החשש שמא המפגש המאוחר יחמיץ את הטריות של חנוך וימצא אדם שבע שחי בנווה צדק, אשר התקבע סופית אל תוך הקונצנזוס, ושהרלבנטיות שלו אל הדימויים מפעם קלושה ביותר. כל זה היה עשוי להכשיל סדרה אחרת, אלא שהאדם הנחשף לנגד עינינו והסדרה הדוקומנטרית "שלום" שמקיפה אותו מפריכים את הספקות הללו ומוכיחים בדיוק את ההפך.

את יוצרת הסדרה המנוסה ענת גורן לא מעניין לספר שוב את העבר. לפי ראייתה, דברי הימים של חנוך ידועים, ואת הסימונים ההיסטוריים אפשר למצוא במקורות אחרים. את גורן מעניין האדם שמאחורי מסך ההיסטוריה, ואם ניתן ואפשר לפרק אותה מחדש. הסקרנות של גורן פוגשת כוחות שווים בסקרנות של חנוך. חנוך לא רק מתעניין בעצמו, בכך הוא מודה בקריצה, הוא מתעניין בתהליך הפירוק עצמו ובעשייה של גורן. במהלך שלושה פרקים השותפות בין שניהם נוטשת את הדרך הסלולה של סיפור החיים של חנוך, ופונה אל הדרכים הלא ידועות.

כשההווה מכתיב את העבר

גורן מצליחה לעשות מט לחנוך בשני מהלים. בראשון, היא נותנת לו זכות להביע עמדה בתהליך העריכה של הסדרה, תהליך שהוא לכשעצמו מתועד. במהלך זה גורן מקרבת אליה את חנוך ורוכשת את נוחותו ואת קרבתו כביות נשר בר. בתהליך הזה חווה חנוך את עצמו ומגלה פגיעות עצומה שאולי לא היתה אפשרית אחרת.

המהלך השני נוגע למבנה של הסדרה. האירועים אינם מתרחשים בסדר כרונולוגי, או אפילו ברצף שהוא לגמרי ברור. הסדרה קופצת מנושא לנושא ומרגע לרגע בצורה שבורה ומתעתעת. הגישה של גורן הפוכה גם לציפיות של הצופה - היא נותנת להווה להכתיב את העבר, ולא לעבר להכתיב את ההווה. בכך היא מאפשרת הסתכלות חדשה על היסטוריה שכבר שוכתבה ודובר בה לעייפה. וזה לא היתרון היחיד בבחירה הזאת - המבניות הולמת את צורת המחשבה של חנוך עצמו. חנוך חושב ומדבר בצורה שבורה, מהורהרת, לא תמיד קוהרנטית לעולם החיצון, אבל תמיד ייחודית ומעוררת מחשבה. הסדרה רואה אותו עין בעין ורצה איתו קדימה.

המהלכים האלה מוותרים על נבירה בגוף היצירה של חנוך, אבל מסייעים לפרוץ אל דמותו ולגלות את האנושיות באייקון החמקמק. שם הסדרה מאותת מחד שיש הרבה "שלומים" לגלות, ומאידך שזהו ניסיון לאתר את ה"שלום" הפשוט, זה שנותר אחרי שמקלפים ממנו את כל השכבות. דמותו העולה בסדרה רוויה בסתירות מן הסתם, אבל הפוקוס מגלה כי חנוך הוא איש שתוכו כברו, דמות אחת עם אישיות ברורה וחדה. המוזיקה, ויותר מכך השירה עצמה - היא ההמשכיות שלו, של קצב וצורת המחשבה. חנוך שב ומראה כי הוא איש שנהנה מעצם המילה, הוא מעבד שהפלט שלו יכול לצאת כשיר או כשיח בעלי תווי זיהוי ייחודים לו.

התנועתיות המופגנת שלו שלום בשפה, שמגיעה לא פעם להסתרבלות, היא כוח החיים שלו. חנוך נמצא בתנועה מתמדת, כאשר אחד מהמוטיבים החזקים של הסדרה המדגישים זאת היא ההופעה החוזרת של המדרגות בסצינות השונות. חנוך עולה במדרגות להופעה, עולה במדרגות אל הבית ועולה במדרגות אל אולפן ההקלטות. הוא עושה זאת שוב ושוב כסיזיפוס. וכמו במיתוס של קאמי, חנוך מאושר כל עוד הוא חושב על התזוזה כלפי מעלה. כל עוד הוא בדרך.

שלום

מתהלב כמו ילד המוצא שלל רב. שלום חנוך. צילום: ענת גורן (באדיבות yes דוקו)

דבר נוסף שניכר מהצפייה, הוא שחנוך הוא איש נוח לבריות ושהבריות נוחות לו. לא משנה מי עומד מולו, הוא כמו ילד המוצא שלל רב. לכן גם פגישותיו של חנוך עם מעריצים מרחיבות את הלב - הוא נוהג באותה קלות של מפגש באנשים מזדמנים כפי שהוא נוהג בחברים ותיקים. ברצף זה, בולטת במיוחד מערכת יחסים אחת שיש לחנוך עם מעריצה שרופה, שמרבה לחכות לו לאחר ההופעות רק כדי שיחלוף על פניה. אפשר לרשום את שרטוט הטנגו הזה בין חנוך לבין המעריצה חסרת השם כהישג ברור לגורן - חנוך והמעריצה נחבאים זה לזה, מייצרים לעד דימוי מיתי דרך החלפת מבטים בלבד. המעריצה היא ציור דוריאן גריי של חנוך, דרכו הוא רואה את עצמו כ"שלום" הטוב ביותר, אמן המצליח לנהל שיחה שלמה, רציפה וארוכת שנים דרך האמנות שלו בלבד.


מרכז הכובד של המערכת האקולוגית החנוכית היא שימור - של העבר, של המוזיקה, של עצמו. הצד השני של המטבע הוא ההיעדר המצוי ככתובות קעקע הפזורות לכל עבר. ההיעדר נוכח היטב לכל אורך הסדרה, והעיסוק ביש מבליט את האין. אריק איינשטיין ומאיר אריאל היו סימביוטיים מוזיקלית וביוגרפית אל חנוך. הם אינם בנמצא. זכרונם הועם, וחנוך הוא עדם הנושא באותותיהם. נגזר עליו להיות שורד. העיסוק הטורדני הזה מעורר כמובן את המחשבות של חנוך על מורשתו ומחבר אליו כדור ברזל שמזכיר לו שהוא אחרון הנפילים. מנגד, ליהי, אשתו הראשונה, ומאיה בתו נעדרות באופן מודגש מהצילומים. בכך הן נוכחות-נפקדות - ההיעדר שלהן הופך לעניין עצמו. שבועתו של חנוך לגונן על בתו מאיה, לנצח אותה הילדה מהשיר, הוא כחדר סגור ומגן בבית שדלתותיו פרוצות. אוטונומיה אישית שמפעילה את דמיונו המשלים של הצופה.


אבל יותר מאשר אדם שנזקפת לחובתו ההתמודדות עם הדעיכה ועם האובדן האישיים, חנוך הוא סימבול רחב יותר של החברה הישראלית, וההתבוננות בו מעמידה אותנו מול עצמנו. כאן מתגלה כוחה הגדול של הסדרה שמתבהרת רק ממבט כולל על שלושת הפרקים. חנוך הוא נגזרת של גרסה מסוימת של ארץ ישראל הישנה והטובה. לא גרסת המקור, אלא הגרסה הבועטת והממזרית יותר, הנכונה לשינויים. הוא מעיד על עצמו כ"מי שעצוב מראש". כאן הוא מהלך כנביא ותיק אל מול רוח חזקה יותר. הבעיות שהתריס נגדן בשירי המחאה נוקבות מתמיד, הקיבוציות שעליה התחנך עוברת תהליך שינוי בלתי הפיך, והסגנון המוזיקלי שבו התמיד בנאמנות לא מתכתב עם הקו העכשווי ולא עתיד לנפק להיטים. 


חנוך הוא אמנם סוג של כריסטופר רובין, ילד המצוי במשחק נצחי, אבל הוא אינו תמים, הוא מודע היטב למה שהוא עובר ולמה שקורה סביבו. הוא מתבונן ומאבחן, ומבין שזהו המשחק. הוא יודע שכוחו מוגבל מול שינויים מסוימים ויודע למצוא את הפינה השלווה שלו. יש לו את התבונה להבחין בין דברים שמשתנים לדברים שנשארים. ובאופן זה או אחר, גם "שלום" כזה או אחר, יישאר.


"שלום" משודרת ב-yes דוקו,  3 פרקים באורך 60 דקות
בימוי, צילום והפקה: ענת גורן