לשרוד זה לא מספיק
חלק ימצאו אותה טרחנית ושכלתנית מדי, חלק ימצאו בה עושר של דימויים, דרכים לא שגרתיות לספר סיפור וגישה אופטימית לתפקיד התרבות בעידן פוסט אפוקליפטי. כך או כך, "תחנה אחת עשרה" היא מוצר שטרם נראה על מסך הטלוויזיה
איתמר שדה
פורסם: 4.2.22
בשנים האחרונות הטלוויזיה עולה על גדותיה בסדרות העוסקות בסוף העולם. השטנץ הקבוע הוא סיפור על קבוצה של בני אדם שנודדים בעולם עוין שבו המוות שולט, הרחמים הם משאב נדיר ורק החזק שורד. האנושות מתגלה במלוא נאורותה או אפלוליותה.
אם בעידן המלחמה הקרה, הראייה האפוקליפטית שכבשה את הבון טון היתה על עולם שלאחר שואה גרעינית, לאחרונה כובשים את עולמות התוכן סרטים על מגפות ואסונות טבע, מה שלא נראה כל כך מופרך בהתחשב במגיפה העולמית הנוכחית והמודעות הגוברת לסכנת ההתחממות הגלובלית. גם המיני סדרה "תחנה אחת עשרה", שעלתה בדצמבר האחרון בשירות הסטרימינג של HBO, מזמינה אותנו לצלול אל עולם שלאחר מגיפה שגבתה את חייה של רוב החברה האנושית, אבל מהר מאוד היא מייחדת את עצמה מהזרם הכללי. אפשר אפילו לומר, שהיא תייחד את עצמה גם לשנים לבוא.
ראשית, "תחנה אחת עשרה" מציגה דווקא גישה אופטימית לגבי שקיעת החברה האנושית. לא מדובר רק באמונה בבני אדם בשעת המשבר הגדול ביותר של האנושות, שזה כבר שלעצמו חתיכת הימור, אלא בכך שהתרבות האנושית יכולה לפרוח דווקא בעידן פוסט אפוקליפטי. שנית, היא איננה מגישה לצופים את הדמויות שהם רגילים לראות במצבים כאלו, כלומר אנשים מהשורה שהופכים בעל כורחם לגיבורים. פה תמצאו רק אמנים. כן, קראתם נכון. שחקני תיאטרון, כותבים, במאים וציירים.
גיבורי תרבות
עשרים שנה לאחר חורבן אמריקה, קירסטן (מקנזי דיוויס), שחקנית תיאטרון קלאסי, עוברת ממושבה למושבה של ניצולי המגיפה עם קבוצת התיאטרון "הסימפוניה הנודדת", אשר מפליאה בעיבודים שייקספיריים. קירסטן מתעלת את חוויותיה כשורדת כדי להוציא מעצמה משחק מדמם, אך גם משתמשת בידע שרכשה כדי לגונן על קבוצת התיאטרון, שהפכה לה לבית ולמשפחה, מפני הסכנות שעדיין אורבות בחוץ. והסכנה אכן לא מאחרת להגיע, כאשר נביא מסתורי בשם טיילר פוגש את הלהקה ומעוניין לפתוח את דלתות הכת שלו אל חבריה.
אם לא די בנקודת המוצא הזאת כדי להדביק את הגבות למצח, הרי שיוצרי הסדרה, ביחד עם אמילי סנט ג'ון מנדל, מחברת הספר שעליו מבוססת הסדרה, בוחרים לספר את העלילה בצורה שבורה ולא כרונולוגית. הם קופצים מהעבר אל ההווה, מנקודת מבט של דמות אחת לאחרת, מתמקדים לפתע בדמויות שרק לפני רגע היה להן תפקיד שולי, ובאופן כללי מנסים להקשות כמה שיותר על הצופים: הצפייה ב"תחנה אחת עשרה", בעיקר בחלק הראשון והקריפטי יותר, עשויה להיות מתסכלת, ולא תמיד מבינים את התמונה הגדולה או את ההקשרים השונים. אבל התמורה שמקבלים על הסבלנות היא יוצאת דופן. לכל הפחות, זהו עולם שטרם נראה כמוהו על המסך. מאחורי כל פינה אורב לו רגע בלתי מוכר, עיצוב מיוחד, דמות חריגה, משפט בלתי צפוי. זהו עיבוד ספרותי מהמעלה הראשונה, סדרה שממש כאילו "מוקראת" מהמסך. מרחביה כה עשירים, ההקפדה והדאגה שניתנו בכל פרט בה מורגשים היטב. היוצרים מספרים לנו מה שהם חושבים שאנחנו צריכים לצפות בו, ולאו דווקא מה שאנחנו רוצים או מצפים.
לא עושה הנחות לצופים. "תחנה אחת עשרה"
קשה לאמוד את המרכיבים השונים הרבים של הסדרה מבלי להיכנס לפרטים ולקלקל את חוויית הצפייה הראשונית בה, אבל בהחלט שווה לציין שמה שנראה בתחילה כשרירותי או לא קוהרנטי, מתבהר ומתחדד בההמשך, וההקשרים היחודיים נוצרים בהדרגה באיטיות כטוויית משי. למעשה, ניתן לומר שהשרירותיות היא אחד מהנושאים המרכזיים שהסדרה עוסקת בה.
"תחנה אחת עשרה" נפתחת במותו על הבמה של שחקן תיאטרון בשם ארתור בזמן המחזה "המלך ליר" (אחד מתוך הרפנרסים הרבים לשייקספיר שבסדרה), עובדה המתגלה כמשמעותית עבור כל הדמויות באופן מפתיע ולא צפוי. המנטרה שלו - "אינני רוצה לחיות את החיים הלא נכונים ואז למות" - היא בעלת משקל גדול יותר בעולם פוסט מגיפתי מכל קורפוס דתי. וכמו ההשפעה של ארתור, כך גם הרומן הגרפי הקצר שהגיע לידיה של קירסטין מעצב את תפישת עולמה במציאות שלאחר המגיפה. יצירה זניחה שהמוניטין שלה הולך וגדל לאורך השנים עד שהיא הופכת לתורה מקודשת בעלת השפעה משמעותית איננה סיטואציה זרה להיסטוריה האנושית וגם לא כאמצעי ספרותי (כמו בספריו של פיליפ ק. דיק, למשל), אולם הבחירה ברומן גרפי כמדריך רוחני היא בחירה מעניינת במיוחד, דווקא מפני שהז'אנר הזה אינו זוכה לרוב להתייחסות רצינית בחוגים הספרותיים, ומשום שהוא מקבע עבור הקוראים איך נראים הדימויים החזותיים שלו. ובכן, בעולם של "תחנה אחת עשרה" ניתן למצוא חוכמה ותבונה בכל אחד, בכל מקום ובכל דבר. הדוגמה הזאת היא רק דוגמה אחת מתוך רבות לבחירה יוצאת דופן ושוברת מוסכמות שהסדרה מפליאה בה.
אחד הדברים המענגים ב"תחנה אחת עשרה", הוא לראות כיצד קהילות מתגבשות להן, כמעט במקרה. חלקן בוחרות להמשיך את מסורות העבר וחלקן בוראות את עצמן מחדש. גם הציביליזציה הבדיונית של מקונדו ב"מאה שנים של בדידות" מקורה בהתנתקות מכל מה שקדם לה. מייסד הציביליזציה, חוזה ארקדיו בואנדיה, נרדף בחייו הקודמים על ידי רוחו של אדם שרצח והוא נאלץ לצאת לנדודים עד שאותה רוח תמצא מנוחה. וכך, כדי להתנתק מחטאי העבר, הוא התחיל לכתוב את ההיסטוריה האנושית מחדש. הכוחות המנוגדים ב"תחנה אחת עשרה" נלחמים גם הם משני צידי המתרס של ההיסטוריה האנושית - הזכות לזכור ולינוק מהעבר, מול הזכות להתכחש אליו ולייצר עולם חדש שחף מכשלונותיו של קודמו.
הסדרה כאמור רצופה באזכורים שייקספיריים, עם לא מעט ציטוטים מ"המלט", "המלך ליר" ו"הסערה". היצירות של שייקספיר נתפסות ככל הנראה על ידי היוצרים כמופת תרבותי שישרוד הכל למרות הכל, וימשיך להדריך וללוות את נפש האדם. "הסימפוניה הנודדת", קבוצת התיאטרון שבמרכז הסדרה, עושה מסלול מעגלי סביב אגם מישיגן, כמו חגורת אסטרואדים שנעה מסביב לכוכב במסלול קבוע, נכונה להביא לעולם החרב את נפלאות התרבות. המוטו של החבורה העליזה הופך להיות גם המוטו של הסדרה כולה - "ההישרדות איננה מספיקה". למרות שהמסר מונח על מפתן סדרה מההתחלה, היוצרים מוצאים דרכים יצירתיות להראות עד כמה התרבות מאפשרת ריפוי, דרך לסדר את המחשבות והרגשות ומדורת שבט המאחדת בין בני האדם. ללא התרבות, אנו לעולם לא נבין את עצמנו.
הטבע ההרפתקני והמשכיל של "תחנה אחת עשרה" ייצר מן הסתם מחלוקת בין הצופים, בדיוק כמו מקבילתה "הנותרים". חלק ימצאו אותה טרחנית ואינטלקטואלית מדי, נעדרת דרמה גדולה מהחיים ומשמעויות ברורות ומידיות. חלק ימצאו בה עושר של דימויים, דרכים לא שגרתיות לספר סיפור וגישה אופטימית ומרוממת לעידן קץ הציביליזציה המערבית. ממש כמו אסטרונאוט שאוסף אתכם אל תחנת החלל וומראה לכם שמשם העולם דווקא ממשיך להסתובב.