הקול אישי

טבריה פינת בוגרשוב

הדר עבו

פורסם: 26.6.21

גיא.jpg
טבריה פינת בוגרשוב

צילום: הדר עבו

יש איזו קלישאה על בחורות מהפריפריה שמגיעות לתל אביב והכל נראה להן גדול ומוגזם, ואז הן נשאבות לטירוף האורבני, ללוק התל אביבי, אבל אי אפשר להוציא מהן את הפריפריה והיא מתפרצת במחשכים. אז אני פה כדי לספר שהקלישאה הזאת נכונה. אמנם לא נחתתי ישירות מטבריה בתל אביב, עברתי בתחנת ביניים בחיפה ונשארתי בה הרבה מאוד שנים, אבל בסוף הגעתי. בהתחלה התרגשתי כמו ילדה קטנה. בתור מי שחלמה בעבר על עצמה בעיר הגדולה, לומדת משחק ואת עולם הבמה, בסוף החיים רצו אחרת והתגלגלתי לפה רק בשלהי גילאי ה-20, עם מקצוע של גדולים והרבה פחות חלומות מהדהדים. בדרך, היתה איזו מלעונה אובססיבית, קורונה אחת, ששיבשה פה את החיים.

אבל אז זה קרה. יחסי האהבה-שנאה המטורפים שלי עם העיר הזאת התפרצו, ונו, איך אפשר שלא? דקה אחת זה מושלם שיש פה הכל מהכל ובכמויות - לאן שלא תירקי את דורכת בחנות בגדי (אני לא באמת יורקת, יא סטיגמטיים), לאן שלא תסתכלי יש בית קפה (אחד לימי שישי, אחד לימי שבת לפני הים, ואחד לתקוע בו את הלפטופ ולהזמין את הלאטה שלך בכוס זכוכית). דקה אחר כך את מתחרפנת. הכל צורם. די. כמה אמבולנסים בעיר אחת? כמה צפירות? שבת אחת של ציוץ ציפורים אפשר לקבל? אבל דקה אחר כך את שוב נזכרת שהכל נגיש וי'נעל העולם. ואז שוב שונאת. והופ! לקחו לי כמעט שנתיים של הכחשה, אבל קלטתי בבת אחת מהי "הבועה". הדיבור פה, הווו הדיבור. הדיבור יוצר פה את כל המציאות – כולם נורא נורא דומים, אבל בטוחים שהם שונים. כולם ממהרים כל הזמן, אבל לישיבה עם הלפטופ בבית קפה ללא סיבה מובהקת. לא גורדון-כן טרומפלדור, שקיעה בגבעה או שקיעה בשדרה ושדרה בשקיעה שמעל השדרה, תמרה תמרה תמרה (למרות שליד תמרה יש כמעט תמיד עוד דוכן מיצים טבעיים מזמין לא פחות), קליפס מרושל בשיער סטייל "אני-מיוחדת-אבל-רוצה-להיראות-כמו-ניב-סולטן", גברים עם מכופתרות פרחוניות פתוחות או גופיה ללא תפרים, מכל מקום יש מוזיקה ואורות במרפסות, חנויות של אשכרה גרביים(!) שאיפה עוד יצליחו בארץ חוץ מפה? צחוק של צעירים ותמונות של היפסטרים על הקירות, תורים למקדונלד'ס ב-3 לפנות בוקר כאילו רק התחיל היום, מצתים נדלקים פה יותר מלבבות, ובכל עבר מישהו מתגלגל בדיוק על כלי אחר עם גלגלים. ואבירים, אבירים יש פה על קורקינט צהוב. טוב, לא בדיוק אבירים. מלא גברים שבטוחים שהם הכלאה שמיימית של מאלומה וקלארק קנט, ושכחו מה זה לתקשר עם נשים בצורה בריאה כי המילה "צ'יל" פותרת פה הכל - "בואי, נכיר בצ'יל, נשב בצ'יל, נראה מה יהיה בצ'יל ואולי נדבר שוב אח"כ, אבל בצ'יל אה? שלא תגעי לי במגננת ה'אני לא בנוי ל...' למרות שהחזה שלי ממש בנוי. ומקסימום? בצ'יל מותק, תחזרי לאפליקציות. יש עוד מלא 'לא בנויים'- בנויים לתלפיות ברשת".

הכל קורה פה וכלום לא קורה. הכל נגיש פה וכל כך מסובך. הכל טוב, הכל צ'יל, הכל אפשרי - רק תחלמי וזה יגיע, עיר אמנים מיוסרים - כשבטבריה אמנות היא מותרות - לכאלה שלא הבינו את הצורך הבסיסי בלהתקיים, עיר שהגיל הוא באמת בה רק מספר זניח כי זו עיר של פיטר-פנים ופיטר-פניות נצחיים.

אבל כשאני חוזרת הביתה, וצופה על הכנרת רגועה ויפה, הדיסוננס מחלחל בי בכל הרמ"ח איברים שלי. שם הכל הספיק לנו. הספיקו לנו המקומות הקבועים לאכול בהם - ההתלבטות היחידה היתה בין שווארמה בבגאט ניר לבין פיצה מאחת ממיליון הפיצריות ברחבי העיר. הספיקו לנו הפאבים הבודדים לצאת אליהם, כשאת כולם מסביב העכרנו, קניון אחד שבו הכל התנקז, ובעיקר הספיקו לנו הפשטות והירוק האמיתי בעיניים, ריח של אדמה. שם, זוכרים לרוב מה חשוב באמת. מתמקדים יותר. פוקוס. פוקוס במשפחה, פוקוס באהבה, פוקוס בתלם. פוקוס בלהיות בפוקוס. ואת השקט הזה, הפנימי, שום דבר לא באמת יכול להחליף.

ומצד שני, הרעש התל אביבי לפעמים הוא כל מה שאני צריכה בשלב הזה בחיים. וכמוני? עוד אלפים. כמעט כולם פה "מהגרים", וזה בדיוק מה שיפה כל כך. יש פה בועה, זה נכון, אבל זה לא כזה נורא כמו שחושבים אלו שלא גרים כאן. זו בועה מתוקה שככל שמגיעים אליה בגיל בוגר יותר ומיוצב יותר היא מתפרשת אחרת. אני למדתי לצחוק ממנה. לזכור מתי היא מגניבה לי, ולזכור מתי המשוגעת הטבריינית שבתוכי צריכה להסתכל על כל הסיטואציה הזאת בזום אאוט ולצחוק מהרצינות התהומית שבה בית קפה נורמטיבי מסרב למכור לי קפה עם "חלב פרה". וזו נקודת האיזון שלי, ששום דבר לא יערער - הידיעה שהטעמתי והכרתי את כל הכיף שיש פה, אבל עם זיכרון חד ודוקר של כל מה שאין פה ולא יהיה פה בחיים. ידיעה ברורה שהים היפה שלנו לא מתוק כמו הכנרת; שפארק הירקון תמיד יהיה מקום מפלט לשקט ומחשבות, אבל תמיד רמה אחת מתחת לטבע של רמת הגולן; שהפשטות והאותנטיות שוות יותר מכל ההתיימרות שאנשים פה לפעמים אימצו כדי להיות חלק ממשהו שאולי... אולי גדול עליהם בכמה מידות.

והנה אני היום, בגיל הזה, ברגע הזה, בשלב הזה - הרבה טבריינית, קצת תל אביבית, זוכרת מאיפה באתי, אבל איזה כיף לשכוח לפעמים לאן אני הולכת. סליחה, מתגלגלת.