יפעת מנוס

רוקרים קוראים

דנה ברגר

צילום: יוסי גבעוני

דנה ברגר

מה אני רוצה לספר עלי: מה שאני הכי נרגשת לספר זה שאני מופיעה באמפי שוני ב-26 ביוני, לכבוד 21 שנה ל"עד הקצה" (חגיגות ה-20 שנה לא יצאו לפועל מסיבות ברורות). יהיה ערב חגיגי במיוחד, שבו נבצע את כל האלבום, ואחר כך תהיה חגיגה של שירים אהובים מכל האלבומים. במופע יתארחו ריקי גל ואורית שחף מהיהודים.


הספר שמונח לי עכשיו ליד המיטה: "המקומות שמפחידים אותך" של פמה צ'ודרון. זו נזירה בודהיסטית שחיה במנזר בקנדה וכתבה אינספור ספרים מצוינים סביב התפתחות אישית והעמקה בראי הבודהיזם והמדיטציות.


סופר/ת אהוב/ה: הרבה יותר קל לי להתחבר לספרות עברית. יעל הדיה היא אחת הסופרות האהובות עלי, ובאותה נשימה צרויה שלו. קראתי את כל הספרים של שתיהן. אני אציין במיוחד את "עדן" ו"רביעי בערב" של יעל הדיה, ואת "כאב" ו"תרה" של צרויה שלו. ועם כל אהבתי לכתיבה נשית, איך אפשר שלא להזכיר גם את דויד גרוסמן? וגם אופיר טושה גפלה ואשכול נבו אהובים עלי מאוד.


ספר שהשפיע עלי: זה כבר ללכת אחורה לגיל 17. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה. "התפסן בשדה השיפון" ו"מישהו לרוץ איתו" שקראתי בתיכון. גם "חנוך לוינים" למיניהם. דברים שמטלטלים את עולמך כשאתה בן 17.


ספר ילדים אהוב: יש את "חיבוק" של דויד גרוסמן שמאוד אהבתי להקריא לילדים, כשהם היו קטנים.


איפה אני קוראת: כשאני נכנסת לספר ואני בתוכו אז אקרא בכל מקום - בסלון, במיטה, במטבח, וגם אקח אותו איתי אם יש לי חצי שעה בבית קפה. אבל זה לא קורה כל יום, זו תשוקה כזו שמתרחשת רק לפעמים. אני מאוד אוהבת לקרוא בטיסות ובשדות תעופה, בימים כתיקונם - מה שלא כל כך קרה בשנה האחרונה. משהו בניתוק ובגבוליות של בין שמים לארץ או בין מדינה למדינה מאוד עוזר לי להיכנס לעולם הזה של הקריאה, וכמובן גם בחופשות - בסיני, בחופשות של טבע, של מנוחה.


מתי אני לא מצליחה לקרוא: כשהילדים היו קטנים לא קראתי כמה שנים טובות, חוץ מבטיסות, אבל הם גדלו. בתקופת הקורונה לא יכולתי לקרוא ספרים עם עלילה דרמטית, וקראתי בעיקר ספרי עיון סביב נשימה, בודהיזם, מדיטציות. אם לדייק את התשובה, אני פחות קוראת בתקופות שהן דרמטיות גם ככה ביום יום. אוסיף ואומר שאני לא מאלה שמסוגלים להמשיך ספר שלא באמת מדליק אותם. אני נורא טוטלית עם הקריאה שלי. כשאני נכנסת לספר אני קוראת אותו גם כשכל הבית על הראש שלי, אבל אם הספר לא פורט על נימי לבי אני לא ממשיכה.


ז'אנר שאני לא מתחברת אליו: אני לא אוהבת ספרים קלילים מדי. אם אין ערך מוסף נפשי רגשי עמוק שמעורר אותי למחשבה או לרגש, אז לא מעניין לי. לא אוהבת ספרי טיסה פר אקסלנס.


המלצות שלי על ספרים: אני עומדת עכשיו מול הספרייה שלי כדי להיזכר. אז חוץ מכל מי שציינתי עד עכשיו, יש כמובן את "גדר חיה" של דורית רביניאן; גם "שתיים דובים" של מאיר שלו זה ספר חובה; "מקימי" של נעה ירון הנהדרת זה יופי של ספר, ו"רשימות מארץ הכביש" של אופיר טושה גפלה זה ספר שהוא חוויה מטורפת.


האם חשבתי פעם לכתוב ספר? האמת היא שכן. חשבתי פעם והתחלתי לכתוב אותו בימי צוק איתן, ב-2014. נפל טיל במושב שבו אנחנו גרים, ממש כמה חצרות מאיתנו. זה היה מאוד מטלטל והתחלתי לכתוב סביב האירוע הזה. בינתיים לא קרה עם זה כלום. זה שמור. ניסיתי לחזור לזה כמה פעמים, אפילו בקורונה, אבל פעם חברה טובה אמרה לי שכשיגיע הזמן - זה יקרה. בשביל לכתוב ספר צריך שזה יבער בכל העצמות, ועד שזה לא בוער אין טעם לכתוב.