מה אני רוצה לספר עלי: אני טל גורדון, אמא לליקוש בת ה-14 וחצי, מגדלת אותה לבד ושתינו חיות בתל אביב. אני זמרת ומוזיקאית, אבל לפני ואחרי הכל אני בנאדם של מילים. בעשור האחרון אני מעבירה את סדנאות הכתיבה שלי ("אם אתה יכול לדבר אתה יכול לכתוב") ומוצאת שזה הייעוד הכי מדויק שלי, נכון לשנים אלה, לפחות.

אני מלמדת בבית ספר רימון ומעבירה קורסים בבית ספר "צילום בעם" ואצלי בבית. בשנה האחרונה מצאתי את עצמי, לשמחתי, מתחילה גם לשחק. השנה הופעתי בסדרה "מותק בול באמצע" בתפקיד קטן אבל ממזרי, שאפשר לי ליהנות מלהיות חרא של אמא, בלי שזה באמת יפגע בבת שלי (הילדה די נלחצה ממני בכל פרק שבו הופעתי...). עוד מעט, אינשאללה, תחזור אל הבמות ההצגה "אור" של התיאטרון העברי. זו הצגה על שושנה דמארי, מה שמחייב גם נוכחות מסוימת של יפה ירקוני, ומי תגלם את הצרודה המיתולוגית של שנות ה-50 אם לא אני...

הספר שמונח לי עכשיו ליד המיטה: התשובה שלי חייבת להיות ברבים כי אני לא מסוגלת לקרוא רק ספר אחד  ובחדרי הבית מפוזרים כמה ספרים שאני קוראת בהם במקביל, כל פעם קצת. היום קוראים לדבר הזה הפרעת קשב. אז הספרים שבתיק, שהם הספרים שאני קוראת מהם הכי הרבה כרגע, הם "סטון בוץ' בלוז" של לזלי פיינברג, ו"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן, ועל השולחן הקטן שליד המיטה יש את "כוחו של התת מודע" (ג'וזף מרפי), "חוכמת האדישות" (מארק מנסון), "בעקבות הזמן האבוד (4)" (מרסל פרוסט) ו"סיפורים על שיגעון רגיל וסיפורים אחרים" של צ'רלס בוקובסקי.

סופר/ת אהוב/ה: את ק.ס. לואיס אני אוהבת לנצח על סדרת ספרי "נרניה"; את רואלד דאל על "צ'רלי והשוקולדה"; את אריך קסטנר על כל הספרים שלו - מ"אמיל והבלשים" ועד "פצפונת ואנטון", אז כנראה שהסופרים האהובים עלי במיוחד הם סופרי הילדות שלי.

ספר שהשפיע עלי: אולי ספרים שפגשתי בגיל שבו אדם נוח במיוחד להשפעה. עם ספרים של דן בן אמוץ שקראתי כטינאייג'רית, כמו "לא שם זין" ו"איך לעשות מה", מצאתי בתוכי את הזהות המערערת ומטילת הספק באבני הדרך שעליהן מחנכים אותנו מגיל מאוד צעיר. ספר שליווה אותי בגיל צעיר וטלטל אותי מאוד הוא "משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן, ובשיאו השיר "אהבה וגטטיבית" שלא הפסקתי לכתוב על כל כיסא או שולחן בית ספרי. עד כדי כך התחברתי לספר הזה שהרגשתי שהעובדה שפשוט גנבתי אותו מספריית בית הספר היא הפגנה חיובית של אהבה.

איפה אני קוראת: אני משערת שלא יפתיע לשמוע אותי מספרת שכילדה לא הייתי כוכבת חברתית. המפלט היה, כמובן, הספרים. באותה תקופה שבה סבלתי משפע מוגזם של זמן קראתי בכל מקום ובכל דרך. במיטה מתחת לשמיכה עם פנס (כשעברה שעת השינה), בשירותים כמובן, ובדרך אל ומכל מקום. השיא היה בכיתה ג', כשעברתי מתל אביב לשנה בקיבוץ מעברות. שם היה הקושי החברתי בשיאו, ומה שאני בעיקר זוכרת מהקיבוץ זה את עצמי הולכת לספרייה, מחזירה ספר, לוקחת חדש ומסיימת לקרוא אותו עד החזרה לבית הילדים. לדעתי סיימתי בשנה ההיא לקרוא את כל הספרייה. אז עד היום נשארו איתי חלק מהמנהגים האלה ואני קוראת לפעמים ברחוב. זה מעביר לי את הזמן ופיתחתי מן ראייה מיוחדת שמאפשרת לי לא להיתקל יותר מדי בדברים. אני קוראת קצת במיטה ומשתדלת לפתוח את היום עם כמה עמודים, כשאני שותה את הקפה של הבוקר במרפסת. המקום היחיד שאני ממש לא מסוגלת לקרוא בו זה בנסיעות, כי זה עושה לי בחילה.

מתי אני לא מצליחה לקרוא: בהמשך לתשובה הקודמת, לשמחתי ולצערי יש לי היום הרבה פחות זמן (ויכולת ריכוז), אז אם פעם יכולתי להיכנס לספר ובתוך יומיים לצאת ממנו בתום העמוד האחרון, זה כבר מזמן מזמן לא קרה. אני כן זוכרת שבערך מגיל 25 עד 35 הייתי כנראה כל כך נסערת מהחיים החדשים שחייתי כאדם בוגר שכמעט ולא הצלחתי ממש לשבת ולקרוא ספר. אבל גם את פינק פלויד לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לשמוע אז.

ז'אנר שאני לא מתחברת אליו: ספרים על סטטיסטיקה והסתברות...?

המלצה שלי על ספר: אני חושבת שלמרות שאני רק בשליש הספר, אני יכולה בלב שלם להמליץ על "סטון בוץ' בלוז" שכמעט וגורם לי לבכות כשהוא מגלה בפני עולם שאי אפשר להכיר אם את לא חלק ממנו. עוד מתנה שאני שמחה להעניק זו הביוגרפיה של דיוויד בואי שכתב מארק ספיץ, שמאוד מפנקת את מי שאוהב כמוני את התקופה המסוימת ההיא. כשקראתי אותו בפעם הראשונה, הספר ישב אצלי במגזין העיתונים שבשירותים וכל פעם הרשיתי לעצמי רק פסקה או שתיים כדי שלא ייגמר לי מהר.

האם חשבתי פעם לכתוב ספר? ספר זו ריצת מרתון, ואני אדם של ריצות מאה מטר. אז אני כותבת מדי פעם סיפור קצר, אבל ממש קצר, שרק המחשב שלי, נכון לעכשיו, מכיר. גם ספר שירים הוא לא משהו שמעסיק אותי. כשפותחים ספר שירים מצפים למצוא בו... שירים, ויש משהו במפגש הבלתי צפוי עם שיר שכתוב, נניח, על קיר, על מפית, או בכל מקום אחר שלא צפוי למצוא בו שיר, שגורם לי לעצור חזק יותר ולקבל מהמפגש הרבה יותר.