משחקי מלחמה

ממש כמו במשחק השחמט האמיתי, הדמויות ב"המשחק" פועלות בתוך מערכת גבולות מוגדרת, כשהן יכולות לנוע רק בהתאם לחוקים. הגבולות הם הלוח המוקרן על הרצפה, שם גם מוטמעת תכלית קיומן - הן לא קיימות בשום מקום אחר. השעון המתקתק לאורך כל המופע, הנכנס ויוצא מהבמה, מעניק ביטוי לכוחו האכזרי של הזמן. כך, מתוך מערכת גבולות נוקשה והמכניזם של הכלים, נחשפת התופעה האנושית בתוך מצב הישרדותי קיצוני. "אחד הדברים שריתקו אותי בעבודה על ההצגה הוא ההאנשה של כלי 'מכני', כמו צריח או מלך, כלומר החיכוך שבין המכני לאנושי. כמו כן העיסוק בשאלות כמו עד כמה אנחנו אדונים לגורלנו, מהו חופש בחירה, האם יש דבר כזה בכלל, וכמה אנחנו שבויים בתוך המחזוריות האינסופית של המלחמה."

לדמויות ב"המשחק" אין באמת טקסטים מילוליים ברורים, האם זהו לא פתרון קל יותר מאשר להתמודד עם המילה הכתובה?

"בחרנו להשתמש בשפה חופשית ('ג'יבריש') על מנת לאפשר לשחקנים חופש מלא וביטוי קיצוני עמוק ורחב ככל האפשר של הכוונות והפעולות כתופעה אנושית אוניברסלית, ולאו דווקא כדמויות השייכות לזמן או למקום מסוים. השימוש במלים בסופו של דבר הוא מוגבל, והן תמיד יהוו רק את קצה הקרחון של מצבים רגשיים דרמטיים קיצוניים. הג'יבריש מאפשר לשנות את החוקים - כמו מבנה, זמן או אורך מקובל של משפט - ולשחק איתם. לדוגמה, לחלק מהכלים בהצגה יש מונולוגים שלמים שמתבצעים ללא הפסקה וללא מקום לנשימה. הג'יבריש מאפשר לבטא את האינטנסיביות של המחשבה באופן מדויק הרבה יותר ממה שמלים מסוגלות לעשות, והן לעולם לא יוכלו להתחרות עם המהירות של המחשבה והקיצוניות שלה. שייקספיר, גדול המחזאים, היה אולי היחיד שהצליח לכתוב בעוצמת המחשבה של הדמות ובמנעד הרגשי שלה. בתוך שירה גדולה, שייקספיר מכניס פעולה ומצב, וזו מתנה גדולה לשחקנים. ההזמנה שלי לקאסט של 'המשחק' היא להשתמש בג'יבריש בעוצמה רגשית שייקספירית. הג'יבריש מאפשר קתרזיס המשוחרר מהיגיון ונאמן אך ורק לעוצמת הרגשות."

ספר קצת על תהליך העבודה, על החזרות. איך מייצרים הצגה שלמה ללא טקסט?

"חלק גדול מתהליך העבודה על ההצגה היה אימפרוביזציות ועבודה על הדמויות, כשניסינו לפתח את הטכניקה לגלם דמות שהיא האנשה של כלי. מצד אחד, האתגר היה לשמור על האופי של הכלי המכני, ומצד שני להפיח רוח חיים בנשמה שלו, במהות שלו. אחד הדברים שהתעסקנו בהם הרבה הוא קיומו של כל כלי כאמצעי בלבד, המשמש למטרה המשותפת שהיא ניצחון במשחק."

​

"דבר נוסף שהתמודדנו איתו בתהליך העבודה היה פיצוח הג'יבריש," הוא מפרט. "היה חשוב לנו מאוד למצוא קו אחיד, שזה לא יישמע כמו קשקוש אלא כשפה. ניסינו למצוא טכניקה שתאפשר לנו להשמיע בסופו של דבר צליל משותף של כל האנסמבל, ולא גי'בריש במובן המקובל של המילה. הג'יבריש ב'המשחק' הוא מוזיקה, יש לו אפקט מוזיקלי - הצלילים, ההברות, העיצורים ומיקום הקול של השחקנים הם משמעותיים מאוד. בסופו של דבר מתקבלת 'שפה' דרך הביטוי הרגשי של הקול, של האינטונציה, של האינטנסיביות, של העוצמה. הקהל מבין מה עובר על הדמויות, ומצליח לעקוב אחר העלילה. קווי העלילה עצמה הם מאוד גסים, וזה עוזר לצופים להבין את הלך הרוח גם בניואנסים, האם מדובר במריבה למשל, ומה מהות המריבה. גם המוזיקה היא אלמנט מאוד משמעותי בעבודה. אני ניזון מאוד ממוזיקה כי היא אמנות של רגש טהור, וזה משהו שאני מחפש בתיאטרון - המצב הרגשי המשוחרר מהסבר או מנסיבות הסיפור. ככה המוזיקה, בדיוק כמו הג'יבריש, הופכת להיות הרגש עצמו."