טקס האוסקר ה-93, שייערך בלילה שבין ראשון לשני (במתכונת קצת מוזרה קורונה סטייל), הוא הזדמנות מצוינת להיזכר ב"סלאח שבתי", סרטו של אפרים קישון בכיכובו של חיים טופול, שעשה היסטוריה כשקיבל את המועמדות הראשונה של סרט ישראלי מאז ומעולם לפרס הסרט הזר הטוב ביותר. וזה אחרי שכבש את גלובוס הזהב, ואת התקשורת האמריקאית. בארץ, איך לא, פחות התלהבו
פורסם: 25.4.21
סאלח שבתי – סרט הקולנוע בבימויו של אפרים קישון יצא לאקרנים באמצע שנת 1964 ובמהרה הפך לסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר, בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. עלילת הסרט מספרת על קשיי העלייה והקליטה של עדות המזרח לישראל בשנות החמישים. כל זאת עם ההומור האופייני של קישון ובכיכובו של חיים טופול בתפקיד הראשי.
לצד ההומור של קישון בסרט, שהפך רב מכר מבוקש בבתי הקולנוע שהיו פזורים אז בארץ, מצטיירת בו גם תמונת מצב עגומה על ידי הצגת המעבורות באופן העלוב שלהן כמו גם ביקורת חברתית. עם זאת, גגות הפח הדולפים ודמותו של סאלח הגיעו באוקטובר 1964 לפסטיבל הסרטים הנוצץ שבסן פרנסיסקו, שלימים ייקרא גלובוס הזהב. גורמים ישראלים שונים דרשו להשמיט את הסרט מרשימת המתמודדים, בטענה כי הוא פוגע בתדמיתה של ישראל, אבל הסרט התמודד בהצלחה, תחת השם "סאלח" ("שבתי" נותר בארץ), כשהוא זוכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, וטופול קוטף את פרס השחקן הטוב ביותר. השניים חזרו לישראל ב-3 בנובמבר, והתקבלו כגיבורים בשדה התעופה בלוד על ידי קהל רב, כשהם אוחזים בידיהם את הפרסים עם ההקדשה האישית. היה זה צעד נוסף לקראת ההישג היוקרתי מכל; התמודדות בטקס האוסקר ה-37 בשנת 1964, שנערך בניו יורק ב-5 באפריל 1965.
לקידום הסרט בטקס הוטס מהארץ, בסוף מרץ 1965, שחקן בדמותו של טופול עם 17 בני משפחה, כדי להביא את האווירה המיוחדת הזאת של סאלח שבתי לניו יורק. הם ירדו מהמטוס כשהם לובשים בבגדי דמויות הסרט, כשאחד הילדים מתופף בתוף מרים והשאר מנופפים בידיהם לכל עבר לקול תקתוק המצלמות. טופול, לעומת זאת, יצא בטיסה אחרת עם אשתו.
בטקס האוסקר התמודד הסרט של קישון על הפרס מול הסרט היפני "האישה בחולות" והסרט האיטלקי "אתמול, היום ומחר", כשהאחרון הוא שזכה לבסוף. כתב עיתון "העולם הזה" קבע: "כל העולם התרבותי עקב השבוע אחר המאורע הקולנועי המדובר ביותר בעולם. בין העוקבים היו כמה ישראלים תמימים שסברו כי 'סאלח שבתי' יקבל את הפרס לסרט הזר. עם כל הכבוד לכשרונותיהם הבלתי מבוטלים של אפרים קישון וחיים טופול, קל להבין מדוע לא זכה 'סאלח שבתי' בפרס... לפרס האוסקר יהיה ערך כשלא יהיו לו כל כך הרבה שופטים, כשייצרו סרטים אמריקאיים טובים יותר, כשטעמם של האנשים ישתנה, וכשהקהל האמריקאי הממוצע יפסיק להיות קהל אמריקאי ממוצע."
לכבוד האירוע פורסם אז בניו יורק טיימס: "לזכותם הנצחית של הישראלים, שזכו למעט צחוקים בהיסטוריה הקצרה אך השסועה שלהם, הם יכולים להתבדח על עצמם באופן קליל עם סרט זה, שהקרנתו נפתחה אתמול בקארנגי הקטן. כקומדיה, זה הוא דבר נדיר בתולדות המושבה הקולנועית הישראלית הזעירה. הסרט, בעברית עם כתוביות באנגלית, מציג יהודי מזדקן לכאורה, עם אשה ושבעה צעירים שמגיעים למדינת ישראל החדשה בשנת 1949 ממקום לא מוגדר ונזרקים למעברה, שהיא אוסף של בקתות חד-פעמיות. זה המחנה הזמני שהם צריכים לכבוש לפני שיקבלו דיור רגיל. סאלח הוא ליצן מיומן, טבעי, ולעתים גם דמות קומיקס. הוא עקשן, מטומטם וערמומי - אדם שאינו מצויד באופן מקצועי אך חכם מספיק כדי לנסות כל טריק בספר כדי לשמור על עצמו. הצחוק שהשחקנים מנסים לייצר הוא מאמץ כן, ונראה כי סאלח ודומיו הם טובי-לב חדשים למדי לעין הצופים האמריקאים".
בסופו של דבר, "סאלח שבתי" עורר מספיק תהודה כדי לקבל הקרנה מסודרת כבר באוקטובר של אותה השנה, באולם קארניגי הקטן והמהודר. מאז זכה לעיבודים תיאטרליים, לגירסת מחזמר ואזכורים רבים נוספים בתרבות הישראלית.
הכל החל עם ניצוץ קטן, כפי שסיפר קישון עם צאת הסרט לראשונה לאקרנים: "אני אוהב את סאלח, לא רק כאב שאוהב את בנו. אני קשור אליו בעבותות אהבה. משום שמאז הופעתו הראשונה, במערכון שהוצג בלהקת הנח"ל ("הסוציאלית החדשה"), הוא כבש את העולם בסערה".
התחיל בניצוץ קטן וכבש את העולם בסערה. "סלאח שבתי"
נעם רפפורט הוא היסטוריון רוק, מרצה, סופר (מחבר הספרים "רוק מסביב לשעון", "רוק ישראלי 1973-1967" ו"ביטלמאניה!") ובעל הבלוג בפייסבוק "קרוב לקצה"