במה

תומר בן אז"ר

משחקי מלחמה

בין סגר אחד לשני ותחת מגבלות תקציביות, הפך הבמאי והיוצר נועם בן אז"ר את משחק השחמט להצגה רוויית אגו, יצרים והיאחזות נואשת בחיים. בראיון ל"אג'נדה" הוא מספר על תהליך היצירה, על חשיבות החיבור של המילה לגוף, מדוע אין צורך להילחם בכוח על הקהל, ועל הג'יבריש כשפה של רגש טהור ואינטנסיבי. ויש לו גם מה לומר על מצב התיאטרון בארץ

IMG_0189_1.jpg
פורסם: 30.7.21

המלחמה בעיצומה, המצב אפוקליפטי והסוף קרוב יותר מתמיד. כל הכלים נפלו ונשארו רק שישה - מלך, מלכה, צריח, רץ, פרש וחייל. לכולם ברור שהולכים להפסיד, והרץ מעלה את האפשרות הריאלית היחידה: להיכנע ולהישאר בחיים. אבל המלך לא מוכן לסבול את הרעיון ומגרש את הרץ מעל פניו. אולי הוא בכלל מעדיף את האופציה להקריב את החייל ובכך לדחות עוד קצת את הקץ. זוהי פחות או יותר עלילתה של ההצגה החדשה "המשחק", שעולה בתחילת החודש בתיאטרון תמונע. על רצפת לוח השחמט מתרוצצים הכלים-דמויות הלבושים לבן, מנסים להתמודד ביחד וכל אחד לחוד עם הסוף הידוע מראש.

על הפרויקט המסקרן הזה עובד למעלה השנה הבמאי והיוצר נועם בן אז"ר, כשהוא מנהל מלחמה סיזיפית פרטית משלו, כשברקע הקורונה, והסגרים, שומר חומות אחד ואילוצי השחקנים. גם ככה תיאטרון הפרינג' הוא מלחמה בלתי פוסקת, ולך תתמודד עכשיו עם אי הוודאות שסוגרת עליך מכל כיוון, כשמעל הכל מרחפת גם העננה התקציבית.

14656205-1a0a-4405-a5c1-226c375d2e57.jpg

ממלכה בורחת מבשורה. מתוך  "המשחק"

נועם בן אז"ר הוא שועל ותיק בסצינת הפרינג'. את צעדיו הראשונים כשחקן החל מיד עם סיום לימודיו בבית צבי ב-89', כשהצטרף לאנסמבל עתים תחת שרביטה של כלת פרס ישראל, הבימאית המוערכת רינה ירושלמי, ונכנס ישר להפקה המיתולוגית "המלט" בכיכובו של שולי רנד ("ההמלט הטוב ביותר שהיה כאן"). אנסמבל השחקנים העצמאי הזה, שפועל תחת המטריה של תיאטרון הקאמרי, אחראי על הפקות מצליחות רבות שזכו לביקורות נלהבות ולאהבת הקהל בארץ ובעולם. בין השאר "ויאמר ויילך", "וישתחו וירא", "וויצק", "רומיאו ויוליה", "שלוש אחיות", "הדיבוק", "הרצל", "מיתוס", "המלך הולך למות" ועוד.

העבודה הצמודה רבת השנים עם רינה ירושלמי - כמעט 30 שנה - ודרכי העבודה הייחודיות, המקצועיות והדקדקנות שלה, השפיעו על נועם רבות: "רינה לימדה אותי המון על תיאטרון ועל משחק. פתחה בפני עולם שלם," הוא מספר. "כל הנושא של חיבור המילה לגוף, היכולת לדבר ולחשוב באותו הזמן, שזה בעצם המצב אידיאלי של משחק - מגיע ממנה. התרגילים הרבים שעשינו במסגרת העבודה איתה הכירו לי את החופש המנטלי והפיזי האדיר ששחקן נדרש לנכס לעצמו, וכמה רבה העוצמה של מעורבות הגוף במילה המדוברת ובמצבה הרגשי של הדמות. אפשר לומר שרינה לימדה אותי איך להרחיב את יכולת הביטוי מתוך הגוף האותנטי שלי."
 

את האג'נדה של החיבור והסימביוזה שבין הגוף למלים והמצב המנטלי של הדמות משתדל נועם להעביר לדורות הבאים של השחקנים. בשמונה השנים האחרונות הוא מלמד משחק וטיפול בטקסטים שייקספיריים בפקולטה לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, ומאז 2014 הוא מעביר שיעורי משחק לתלמידי הזמרה במחלקה הרב תחומית של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. כמורה למשחק הוביל וביים פרויקטים רבים במסגרת התיאטרון הקהילתי, וכשחקן, מלבד ההפקות של אנסמבל עתים, השתתף בין השאר בהצגה "אמא מלכה" עם מרים זוהר בהפקת תיאטרון חיפה. ב-2016 זכה בפרס שחקן השנה של קיפוד הזהב מטעם פרסי תיאטרון הפרינג', על משחקו ב"פרגינט" בבימויה של רינה ירושלמי.

נועם. קרדיט אילן חזן.jpg

חשיבות החיבור של המילה לגוף. נועם בן אז"ר

האבסורד שבקיום האנושי

להפקת "המשחק" קדמו פרויקטים נוספים שאותם ביים, כמו "מקבת" ו"השיר האלף ושישה" במסגרת אנסמבל עתים, "הסיכוי האחרון" (עיבור ל"הינקי האחרון" מאת ארתור מילר), המונודרמה "אבשלום" מאת ובביצוע נועם מאירי, ו"כפית אוקיינוס" - מופע תיאטרון בהשראת השירים של המשוררת הפולניה זוכת פרס נובל (96') ויסלבה שימבורסקה.

מאיפה הגיע הרעיון להצגה שמבוססת דווקא על משחק השחמט?

"הרעיון קשור כמובן לעבודה שאני שחמטאי לשעבר ולאהבתי הגדולה למשחק המרתק והמורכב הזה, שיש בו סימביוזה מדהימה בין מדע מדויק, דמיון, יצירתיות, תעוזה והרפתקנות. לזכותי ייאמר שחשבתי על הרעיון הרבה לפני שהסדרה 'גמביט המלכה' הביאה את השחמט לפרונט והציגה את היופי והמורכבות שבו לקהל הרחב, רק שעכשיו בשלו התנאים לעשות את זה. לשמחתי קיבלתי מענק ממשרד התרבות שאיפשר לפרויקט לצאת לדרך."

את ההשראות לעבודותיו סופג נועם מתיאטרון האבסורד, ובעיקר ממחזאים כמו סמואל בקט וחנוך לוין. "חנוך לוין אלוף בלצייר את האדם בעליבותו, בגופו המושפל ובצרכיו הבסיסיים ביותר, במקביל לתשוקה שלו להעפיל לפסגות רוחניות. המתח שבין עליבותו של האדם לשאיפותיו, שבין הגשמי והרוחני, הוא מאפיין מאוד חזק במחזותיו, ואני מתיימר לתת לדמויות שלי לחיות בתוך מתח דומה, כמו המתח והדמיון בין האמנות החופשית ובין המדע המדויק שבמשחק השחמט."

 

מה כל כך קוסם לך דווקא בתיאטרון האבסורד?

"מתחילת דרכי בתיאטרון, הזא'נר הזה מאוד משך אותי, משום שהוא מזקק לדעתי באופן האכזרי והמדויק ביותר, נקי ונטול מניירות, את המורכבות של הנפש האנושית. נהוג לומר על סמואל בקט שהוא המחזאי המדכדך ביותר, ויש בזה מן האמת, רק שדווקא בעת הצגת האדם בייאושו הגדול, בריקנות שלו ובחוסר התכלית לחייו - דווקא אז ניתן להסתכל עליו ועל החיים בכלל בעיניים חדות ומדויקות."

בהצגה "המשחק" הקהל צופה בסיומו של משחק שחמט, והדמיון בשם ל"סוף משחק" של בקט אינו מקרי. "היה לי חשוב שהשם יהיה דומה," הוא מסביר. "גם אצלנו, כמו ב'סוף משחק', התכלית היא הנשימה האחרונה שעוד אפשר לנשום וההתגרות בגורל ובמוות. הדמויות הן ללא עבר, ללא עתיד, וללא קיום מחוץ לבמה. ואם אצל 'מחכים לגודו' - גם הוא של בקט - התכלית היא עצם ההמתנה לגודו, אז ב'המשחק' התכלית היא ההיאחזות בכבוד והאמונה חסרת הסיכוי ביכולת לשרוד מול הגורל והמוות."

47d9219c-0699-4116-a0b1-aa7f0bc478b1.jpg

דווקא מתוך הייאוש והריקנות המבט חד ומדויק יותר. מתוך "המשחק"

המתח שבין המכני לאנושי

ממש כמו במשחק השחמט האמיתי, הדמויות ב"המשחק" פועלות בתוך מערכת גבולות מוגדרת, כשהן יכולות לנוע רק בהתאם לחוקים. הגבולות הם הלוח המוקרן על הרצפה, שם גם מוטמעת תכלית קיומן - הן לא קיימות בשום מקום אחר. השעון המתקתק לאורך כל המופע, הנכנס ויוצא מהבמה, מעניק ביטוי לכוחו האכזרי של הזמן. כך, מתוך מערכת גבולות נוקשה והמכניזם של הכלים, נחשפת התופעה האנושית בתוך מצב הישרדותי קיצוני. "אחד הדברים שריתקו אותי בעבודה על ההצגה הוא ההאנשה של כלי 'מכני', כמו צריח או מלך, כלומר החיכוך שבין המכני לאנושי. כמו כן העיסוק בשאלות כמו עד כמה אנחנו אדונים לגורלנו, מהו חופש בחירה, האם יש דבר כזה בכלל, וכמה אנחנו שבויים בתוך המחזוריות האינסופית של המלחמה."

 

לדמויות ב"המשחק" אין באמת טקסטים מילוליים ברורים, האם זהו לא פתרון קל יותר מאשר להתמודד עם המילה הכתובה?

"בחרנו להשתמש בשפה חופשית ('ג'יבריש') על מנת לאפשר לשחקנים חופש מלא וביטוי קיצוני עמוק ורחב ככל האפשר של הכוונות והפעולות כתופעה אנושית אוניברסלית, ולאו דווקא כדמויות השייכות לזמן או למקום מסוים. השימוש במלים בסופו של דבר הוא מוגבל, והן תמיד יהוו רק את קצה הקרחון של מצבים רגשיים דרמטיים קיצוניים. הג'יבריש מאפשר לשנות את החוקים - כמו מבנה, זמן או אורך מקובל של משפט - ולשחק איתם. לדוגמה, לחלק מהכלים בהצגה יש מונולוגים שלמים שמתבצעים ללא הפסקה וללא מקום לנשימה. הג'יבריש מאפשר לבטא את האינטנסיביות של המחשבה באופן מדויק הרבה יותר ממה שמלים מסוגלות לעשות, והן לעולם לא יוכלו להתחרות עם המהירות של המחשבה והקיצוניות שלה. שייקספיר, גדול המחזאים, היה אולי היחיד שהצליח לכתוב בעוצמת המחשבה של הדמות ובמנעד הרגשי שלה. בתוך שירה גדולה, שייקספיר מכניס פעולה ומצב, וזו מתנה גדולה לשחקנים. ההזמנה שלי לקאסט של 'המשחק' היא להשתמש בג'יבריש בעוצמה רגשית שייקספירית. הג'יבריש מאפשר קתרזיס המשוחרר מהיגיון ונאמן אך ורק לעוצמת הרגשות."

 

ספר קצת על תהליך העבודה, על החזרות. איך מייצרים הצגה שלמה ללא טקסט?

"חלק גדול מתהליך העבודה על ההצגה היה אימפרוביזציות ועבודה על הדמויות, כשניסינו לפתח את הטכניקה לגלם דמות שהיא האנשה של כלי. מצד אחד, האתגר היה לשמור על האופי של הכלי המכני, ומצד שני להפיח רוח חיים בנשמה שלו, במהות שלו. אחד הדברים שהתעסקנו בהם הרבה הוא קיומו של כל כלי כאמצעי בלבד, המשמש למטרה המשותפת שהיא ניצחון במשחק."

"דבר נוסף שהתמודדנו איתו בתהליך העבודה היה פיצוח הג'יבריש," הוא מפרט. "היה חשוב לנו מאוד למצוא קו אחיד, שזה לא יישמע כמו קשקוש אלא כשפה. ניסינו למצוא טכניקה שתאפשר לנו להשמיע בסופו של דבר צליל משותף של כל האנסמבל, ולא גי'בריש במובן המקובל של המילה. הג'יבריש ב'המשחק' הוא מוזיקה, יש לו אפקט מוזיקלי - הצלילים, ההברות, העיצורים ומיקום הקול של השחקנים הם משמעותיים מאוד. בסופו של דבר מתקבלת 'שפה' דרך הביטוי הרגשי של הקול, של האינטונציה, של האינטנסיביות, של העוצמה. הקהל מבין מה עובר על הדמויות, ומצליח לעקוב אחר העלילה. קווי העלילה עצמה הם מאוד גסים, וזה עוזר לצופים להבין את הלך הרוח גם בניואנסים, האם מדובר במריבה למשל, ומה מהות המריבה. גם המוזיקה היא אלמנט מאוד משמעותי בעבודה. אני ניזון מאוד ממוזיקה כי היא אמנות של רגש טהור, וזה משהו שאני מחפש בתיאטרון - המצב הרגשי המשוחרר מהסבר או מנסיבות הסיפור. ככה המוזיקה, בדיוק כמו הג'יבריש, הופכת להיות הרגש עצמו."

8087be4a-e2c3-4755-baca-02f63c0e6af2.jpg

הג'יבריש מאפשר קתרזיס הנאמן לעוצמת הרגשות. מתוך "המשחק"

שנה שלמה עבדתם על הפרויקט הזה.

"הקורונה הפסיקה אותנו כמה פעמים באמצע, מה שמאוד הקשה על העבודה, ואף דחה את העלייה לבמה בחצי שנה. להחזיק את השחקנים במסגרת חזרות כל כך ארוכה, בוודאי בתקופה של חוסר ודאות כלכלית כשרוב השחקנים לא עובדים, זה לא פשוט בכלל."

 

ולמרות הכל נוע תנוע. לא היה יותר פשוט בתיאטרון הרפרטוארי?

"מה שחשוב לי זה החופש היצרתי והאמנותי, החופש ליצור מתוך מה שמרתק אותי בתיאטרון כשאני לא תלוי בתכתיבים של תיאטרון מסחרי עם דרישות ספציפיות בהתאם לצרכים מסחריים. אני אוהב תהליכים ארוכים, ששם יש מספיק מרחב ליצירה להתבשל ולהשתנות מתוך העבודה עם השותפים ליצירה. אחד הדברים שמרתקים אותי בעבודה מסוג כזה הוא איך רעיון מסוים, שהגעת איתו בתחילת העבודה, קורם עור וגידים ומשתנה עד כדי גילומו מחדש בהוויה אחרת. אני רואה בשחקנים שותפים מלאים ביצירה בכל דבר שהם עושים - בחדר החזרות, באימפרוביזציות, בעבודות אישיות, בשיחות ובדיונים."

ואכן, בתהליך ארוך וקפדני, בחר נועם בפינצטה את השותפים ליצירה שלו, לכולם רזומה עשיר ומכובד: סיגלית פוקס, זוכת פרס אופיר ומשחקת בהצגה המיתולוגית של חנוך לוין "אשכבה"; סנדרה שונוולד שגם משחקת ב"אשכבה" והצגות נוספות של לוין; מירי לביא שכיכבה בהצגה הבלתי נשכחת של דודי מעיין "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" וב"הסתכלות 1976"; אייל רז שמשחק תחת שרביטו של דובר קוסאשווילי בסרט "עם חוקים" שיעלה בקרוב על המסכים; אילן חזן, שחקן תיאטרון החאן לשעבר, ששיחק גם בסדרות וסרטים רבים; ומרק מייסון הנפלא בעל האיכות הבריטית הנדירה. כיאה לאנסמבל ועבודת צוות, אין ב"המשחק" תפקידים ראשיים.

20ffe11d-5edb-429b-950d-d9fe29917f9f (1).jpg

האנסמבל כשותף מלא ליצירה. מתוך "המשחק"

נראה שלא כל שחקן, מוכשר ככל שיהיה, היה מסוגל להשתתף ב"המשחק".

"אני רואה באמנות הביצוע של השחקן את המרכיב העיקרי והחשוב ביותר בתיאטרון. אחד הנושאים שמרתקים אותי ביותר כבמאי וכיוצר הוא העבודה עם השחקנים, ופרויקט כמו 'המשחק' דורש מהשחקן יצירתיות, גמישות, יכולת הסתגלות וביטול הרגלים ישנים. זהו אתגר עצום עבורי לשנות לשחקנים הרגלי משחק המושרשים בהם אחרי שנים של עבודה בתיאטרון. מה שנדמה הרבה פעמים לשחקנים כ'אינסטינקט משחקי' בסיסי שעליו הם מאוד סומכים, הוא למעשה רק הרגל ולא ביטוי מספיק אותנטי של אישיותם או יכולת הביצוע שלהם. מעצם טבעם, הרגלים הם מאוד מגבילים, חוסמים את חופש הבחירה והיצירתיות. אבל כאשר שחקן מצליח להשתחרר מההרגלים שלו, הוא מגלה מנעד אינסופי של יכולות ביטוי, ועל ידי כך הוא מעמיק ומרחיב את עולמה הפנימי של הדמות שאותה הוא מגלם. הרבה פעמים שחקנים שבויים בצורך ש'הדברים יעבדו', ש'הקהל יבין ויתקשר', ובכך מצרים את מגוון הצבעים האפשריים של הדמות."

 

אז אפשר לומר שיותר מעסיק אותך נפש האדם ופחות מסרים פוליטיים לדוגמה.

"היצירות הגדולות הן אוניברסליות ועל זמניות, ואינן תלויות בהכרח במקום או במאורעות השעה, אם כי בסופו של דבר התופעה האנושית אינה באמת יכולה להיות משוחררת מהיותה קורבן של התקופה או הנסיבות. 'בית ברננדה אלבה' לדוגמה יוצא נגד השליטה המדכאת של פרנקו בספרד, אבל רלבנטי ותקף בכל מקום ובכל זמן. באופן אישי, אני פחות מתעניין בתיאטרון פוליטי, אקטואלי או חברתי, למרות ש'המשחק' עוסק גם באבסורד של מחזוריות המלחמה. אני גם כמעט ולא משתמש בתפאורה, או ציון של מקום ספציפי. הבמה היא מינימליסטית ביותר. ככה אני גם עובד עם שחקנים ותלמידים, אני משתדל להביא אותם לאזור שבו הם פועלים מתוך האינטואיטיבי והאותנטי ביותר עבורם, עד לעוצמות הרגשיות הגבוהות ביותר שהם יכולים להפיק."

בסופו של דבר, הצגה תרד מהבמה או תזכה להצלחה בהתאם לכמות הקהל שמגיע לצפות בה לאורך זמן. איך מתמודדים עם התחרות העצומה? 

"אני לא חושב על הדברים האלה. אני לא יוצר בשביל הקהל, אלא בשביל עצמי ומתוך מה שמרתק ומעניין אותי בתיאטרון. אני קורא תיגר על המחשבה המקובלת, שהתיאטרון צריך להתחרות עם המסכים, הטכנולוגיה והניידים, או לחפש דרכים חדשות כל הזמן למשוך את תשומת לבו של הקהל. אני מאמין שתפקידי להחזיר את התיאטרון למקומו הטבעי, אל השחקן, אל לבו ועוצמתו הרגשית, אל הבנאדם שמאחוריו. בסופו של יום, שום דבר לא יכול להתחרות בזה. אפשר למשל לעשות עיבוד מטורף עכשווי ומודרני ל'המלט', אבל אם מפספסים את השאלה המהותית של המחזה - כמו שפיטר ברוק, גדול בימאי התיאטרון בעולם, טען 'אם אני מסוגל להרוג מה זה אומר עלי' - אם אני לא מסוגל לשאול את השאלה הזאת בעיבוד שלי ל'המלט', אין סיבה לעשות אותו. השאלה הזאת רלבנטית ונצחית עד היום, ולכן אף עיבוד לא יכול להתחרות עם השאלה עצמה."

4b554fed-0190-4f4b-b763-fa0a49b19986.jpg

להחזיר את השחקן למקומו הטבעי. אייל רז ומירי לביא

הפרדוקס של היוצר העצמאי

מה דעתך על התיאטרון הישראלי כיום?

"כשהופעתי במסגרת אנסמבל עיתים הסתובבתי המון בעולם. השתתפנו בפסטיבלי התיאטרון החשובים והגדולים ביותר וראיתי הרבה מאוד תיאטרון באירופה ובארצות הברית, מכל הסוגים ומכל הז'אנרים. בארץ אנחנו בפיגור של 30 שנה אחרי מה שקורה בעולם, לעומת המחול הישראלי, למשל, הממוקם בצמרת המחול העולמית. לתיאטרון הישראלי - שהוא מאוד צעיר ומתבסס ברובו על חיקוי של התיאטרון המערבי, גם באופן כתיבת המחזות וגם בסגנונות הבימוי - יש עוד המון לאן להתפתח. את המסורת המפוארת של מאות השנים בתיאטרון הבריטי, למשל, מרגישים בכל אולם שאתה נכנס אליו. אצלנו עוד אין מסורת אמיתית או אסכולה. הכשרון כאן עצום אבל המשאבים דלים. מעניין אגב שדווקא התיאטרון הרפרטוארי השמרן, שמוגבל בכוח האמנותי שלו, מקבל את הנתח העבה של התקציבים. החלוקה חייבת להיות שונה. התהליך לקבלת תקציב לאמנים עצמאיים הוא מייסר, מסורבל וקשה שלא לצורך, הקריטריונים שטחיים, וכך קורה שהרבה מאוד אמנים נהדרים ובעלי ניסיון, כשרון ויוזמה אינם מסוגלים להביא את אמנותם לידי ביטוי בגלל החלטות של 'ועדות אמנותיות' הפועלות לפי כללים מיושנים ולא מעמיקים מספיק."

 

אתה חושב שיש מקום לתיאטרון אמנותי בארץ? 

"אנחנו מדינה צעירה שחיה בתוך מלחמת קיום הישרדותית. מדינה שסובלת מכל כך הרבה בעיות, כנראה שלא באמת פנויה לנשום אמנות, או לחפש את האמנות בתיאטרון. אנחנו מאוד יכולים ליהנות מהצגות, ממחזות זמר, אבל כמה קהל כבר יגיע לראות את בקט או עבודות תיאטרון אמנותיות, כמו שניתן למשל לראות בברלין, ארה"ב או אנגליה."

אז איך שורדים כיוצר את הפרדוקס הזה?

"אני מתיימר לעשות תיאטרון שהוא פיור אמנות ולא להתייפייף לקהל על מנת לשרוד כלכלית. זה אני, זו תכלית קיומי, והנה האבסורד האנושי מרים את הראש שוב. אין מה לעשות, העבודה כאמן עצמאי היא סיזיפית וגובה מחיר כבד. להרים פרויקט תיאטרון זאת תמיד עבודת פרך, קל וחומר כשאין גוף שעומד מאחוריך, ולמעשה עבודת ההפקה על כל מורכבותה ניצבת כולה על הכתפיים של האמן. למזלי, זכיתי בקבוצת שחקנים מדהימה שנרתמה לעניין ומקדישה זמן, מאמץ, אנרגיה וכישרון אינסופיים להצלחת הפרויקט, וזה מזל עצום. חשוב לי לציין גם את תיאטרון תמונע, מיסודה של נאוה צוקרמן, המהווה בית חם ליוצרים עצמאיים ואני מאושר להופיע במסגרתו. תמונע הוא מרכז הפרינג' הגדול ביותר כיום, ותודות ליוזמתה המבורכת של נאוה אמנים רבים מקבלים במה ראויה."

ההצגה "המשחק" תעלה בתיאטרון תמונע בימים שני-שלישי 3-2.8,

כרטיסים: 70 ש"ח

לפרטים וכרטיסים לחצו כאן.

מאת ובבימוי: נועם בן אז"ר

שחקנים יוצרים: סיגלית פוקס, מירי לביא, סנדרה שונוולד, אייל רז, אילן חזן, מרק מייסון.

עיצוב וידיאו ארט: יערה ניראל

עיצוב תלבושות: Ntasha Tuhman Polak

עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן

ע.במאי ומנהלת הצגה: נועה וינוקור

עיצוב כרזה וצילומים: אילן חזן

*הכותב הוא אחיו של הבמאי