מגזין

 וודי אלן פינת עמוס עוז

הילה גבאי

הילה גבאי בסך הכל רצתה לראות משהו קליל עם אבא בטלוויזיה, אבל וודי אלן הרס להם את התוכניות. האם עוצמתה של התרבות הפופולרית מעוורת אותנו? על הקשר שבין אלן, עמוס עוז, כביסה מלוכלכת וניסוי מפוקפק בפדופילים

פורסם: 17.3.21

גילוי נאות. את הסדרה התיעודית ״אלן נגד פארו״, שיצאה לאחרונה ב-HBO, ראיתי עם אבי. בדיוק סיימנו לראות עשר עונות של סדרה אחרת וחיפשנו משהו קליל להתאבסס עליו. והנה, בחרנו בדוקו שכנראה מהווה את המסמר האחרון בארון הכבוד של וודי אלן. יש אבות שעושים עם ילדיהם בינג׳, יש כאלה שמשחקים איתם שח-מט או טניס, ויש כאלה, מסתבר, שמתחתנים איתם.
 

אלן, עד לא מזמן יוצר מוערך ופורץ דרך, שהשפיע על עולם הקולנוע ועיצב סגנון אמנותי שחלחל ליצירותיהם של רבים, מתואר בתחילת הסדרה בתור אב חורג חביב, שלוקח תחת חסותו את ילדיה של מיה פארו, שחקנית ושותפתו לחיים וליצירה הקולנועית. ככל שהתקדם הפרק, התחלפו התיאורים הסימפטיים והתמונות המשפחתיות, בגילויים מזעזעים על חיבה מופרזת, שלא נאמר כפייתית, שהפגין כלפי דילן, בתו המאומצת שהיתה אז רק בת שבע.

הילה גבאי.jpg
Screen-Shot-2021-03-03-at-1.30.21-PM.png

מתוך הסדרה "אלן נגד פארו" (HBO)

 

במקרה או שלא במקרה, כמה ימים לאחר שידור הבכורה של התוכנית פרסמה גליה עוז את ספרה השנוי במחלוקת ״דבר המתחפש לאהבה״, בו היא מספרת על התעללות נפשית ופיזית שחוותה בשיטתיות מצד אביה עמוס עוז, אחד מגדולי הסופרים בישראל. מנגד, אלמנתו, אחותה ואחיה מכחישים את הטענות ומספרים כי זוכרים אותו באופן חיובי ושונה לחלוטין מהתיאור שלו בספר. השאלה הגדולה שעולה כאן היא, האם אחרי הגילויים, עדיין אפשר להסתכל באותה צורה על יצירותיהם? האם אפשר להפריד את האדם מאומנותו?

 

קשה שלא להשוות בין שני המקרים. שתי משפחות שבראשן יושבים יוצרים מוערכים, מכבסות את הכביסה המלוכלכת מול כל העולם. היום יותר מתמיד, כביסה מלוכלכת היא מצרך הכרחי בחיי המדף של איי ליסטים. ממשפחת קרדשיאן ועד משפחת המלוכה (ובמלוכה, אני כמובן מתכוונת לתבוריז), רובנו חווינו שערוריות משפחתיות קטנות כאלה ואחרות, או מכירים כאלה שחוו, ועדיין הגילויים על וודי אלן ועמוס עוז הם יותר מסתם ידיעות רכילותיות. יש כאן אמירה. תנועת METOO פרצה לחיינו בסערה והיא לא הולכת לשום מקום. אם חשבת שאתה מוגן כי אתה אמן גאון, או בר מינן, תחשוב שוב. יש הטוענים כי פרסום הספר של עוז בסמוך לפטירתו של אביה מעלה תהייה בדבר המניעים שלה. האמת היא, שלא מתפקידנו לשפוט. ייתכן כי החוויה שלה היתה סובייקטיבית, אך אם לא היה לה האומץ לדבר בזמן שהיה בחיים, מחשש מתגובתו, אין לנו ברירה אלא לקבל זאת, או פשוט לשתוק. השאלה "למה עכשיו", כשמדובר בחקירת הקורבן, צריכה להיעלם מהלקסיקון.

הבעיה באמנים כאלה, שלפתע מתגלים כסדיסטים או בעלי יצר מיני מסוכן, היא שיש להם את הכוח לנרמל דברים שבעבר היו נחשבים מוקצים. סרטיו של וודי אלן למשל, ידועים בנושא פער הגילים במערכות יחסים. בעבר, פערים של 20-30 שנים בזוגיות לא היו נראים עין בעין, עד לנקודה בה שילב אותם אלן בסיפורים רגישים ואנושיים. הטפטוף של אותם נושאים והנורמליזציה שהם מקבלים בתרבות שלנו לרוב עושים חסד, אך לעיתים יכולה גם להיות מסוכנת. עשרות סרטיו האחרונים גרמו לנו להבין שלאהבה אין גיל, שאדם בן 40 יכול להיות בקשר זוגי עם בת 18, בייחוד כשהתסריטאי מצייר אותה בתור דמות בעלת ביטחון וליבידו בריא. הרי היא זו שיוזמת את יחסי המין, היא זו שרוצה אותו (לרוב יותר ממה שהוא רוצה אותה), לכן מדובר במערכת יחסים לגיטימית המעוררת תחושת הזדהות בקרב זוגות רבים. אין אמירה פמיניסטית יותר מאשר 'אישה יכולה להחליט בעצמה מה טוב לה'. אבל איפה עובר הגבול? 

נשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר

 

בשנות ה-70 נערך בגרמניה ניסוי שחיבר בין ילדים יתומים חסרי בית לפדופילים, חלקם בכירים באקדמיה, בטענה שהם יהיו הורים אוהבים. פרופסור הלמוט קנטלר, שיזם את הניסוי, היה משוכנע שיחסי מין בין מבוגרים וילדים אינם מזיקים. כשהמחדל התגלה וערכו ראיון עם אחד הנאשמים, הוא טען שגם נישואים חד מיניים היו לא חוקיים עד לא מזמן, כך שיום אחד נישואי קטינים ומבוגרים בוודאי יהיו חוקיים. תראו את מייקל ג'קסון, אני בטוחה שגם הוא חשב שיום אחד ירשו לו להתחתן עם הילד המתוק מ"שכחו אותי בבית".

 

אז איזה סיכוי יש לנו מול אנשי המלים? כל התודעה שלנו מושפעת מהיצירות שאנו צורכים. תרבות פופולרית מתאימה את עצמה, כמעט תמיד, לנורמות השליטות, ולהפך. שלא כמו קובריק וספילברג, אותם הייתי מגדירה כקולנוענים שמשתמשים במבע קולנועי כדי להעביר מסר, אלן הוא בראש ובראשונה תסריטאי מחונן והדיאלוגים הם אלה שעושים את הסרטים שלו. בדומה לאלן, גם עוז מצייר את הדמויות הנשיות בספריו כייצור חולמני ומלנכולי, נערות חסרות ישע, בעוד הגבר, כשהוא בגיל העמידה, נתפש כנלעג ואומלל. בספרו "מיכאל שלי" הוא כותב: "תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכול בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר". 

האם הוא מודה שהתאבדותו של אמו ונטישתו ללא הסבר מספק בגיל צעיר הותירה בו פצע שגרם לו בדיעבד להתאכזר לבתו? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות. אבל אפשר לשער.

 

רוב היוצרים המוערכים נעשים כאלו כשהם שמים את הלב על השולחן. האמת שלהם והמחשבות הכי כמוסות נרקמות לפנינו בעדינות ובזהירות באמצעות מטאפורות, דימויים ומגוון רחב של דמויות שונות. כמובן שאין שום סיכוי להבין מיצירותיהם של גדולי האמנים, מי סדיסט ומי סתם ממש טוב במטאפורות, אבל בשונה מהאמנים עצמם, יצירותיהם לנצח תחיינה. לכן כדאי לנו להיות גם ביקורתיים ליצירות של אמנים גדולים בני ימינו, ולא ללכת עיוורים אחריהם. למלים יש כוח עצום, וחשוב מאוד שנהיה ערים לכך.