מגזין

שיר זיו

המדריך להגשמת חלומות

כשיהל דורון הרגיש שהזמן מתחיל להתדפק על הדלת, הוא שחרר את האמברקס ולחץ על הדוושה בפול גז. לרגל הוצאת ספרו "ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי", הוא מספר לשיר זיו בפתיחות אופיינית ובלי פילטרים על הדרך שהובילה אותו מילד בן 6 שהחליט למכור את הצעצועים שלו כדי לעזור לאמא, דרך הפריצה עם גיא מנטש (גיא ויהל), ועד המפץ הגדול של היצירתיות העכשווית

%D7%A9%D7%99%D7%A8%20%D7%96%D7%99%D7%95_
פורסם: 13.6.21
עודכן: 21.6.21

מכירים את זה שאתם עומדים ברמזור, והמוח מפליג למחשבות ופנטזיות על "מה היה אם"? זה מה שקרה ליהל דורון - חצי מהצמד המוזיקלי המצליח גיא ויהל, שלא צריך יותר מדי בשביל לשלוח את הדמיון המפואר שלו לשכתב את ההיסטוריה אָ-לָה טרנטינו, לקפל את ההווה לאוריגמי או להנדס את העתיד כמו פרק קרינג'י במיוחד של "מראה שחורה". וכך, בעודו ממתין ברמזור לפני כעשור, התנחל במוחו הקודח רצף של סיפורים שפשוט כתבו את עצמם. הזמן עבר, ובין להיטים והופעות, יהל התחיל לפרסם חלק מהסיפורים הקצרים בעמודי האינסטגרם והפייסבוק שלו, ככה כדרך אגב. הוא לא ציפה לזה, אבל הסיפורים הקצרים התקבלו באהדה רבה, העוקבים רצו עוד, הוא פרסם עוד פיסה ועוד פיסה עד שהקהל הפציר פה אחד: רוצים ספר.

 

הקהל הכריע וקמפיין הדסטארט מושקע עלה לאוויר והסתיים בהצלחה, עם גיוס של מלוא הסכום ואף יותר. "ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי" הוא אוסף סיפורים קצרים: מסיפורים מוקומנטריים על גיבורי תרבות מוכרים, דרך כאלה שפוגשים את המציאות הבוערת בנימה של ביקורת מרומזת, ועד פנטזיות באווירת "אליס בארץ הפלאות" וסיפורי "18+".

גם עטיפת הספר, שעיצבה דנית רוט ובה דמות נשית מאוירת המשתקפת לדבריו באופן שונה בסיפוריו, נבחרה מבין כמה אופציות בהצבעה דמוקרטית באינסטגרם של יהל.

כרגע ניתן להזמין את הספר ברכישה מוקדמת ובקרוב גם בחנויות. בהמשך הוא אמור לצאת גם כספר שמע.

עד כמה תהליך הכתיבה של סיפור שונה עבורך מכתיבת שיר?

"זה טריפ אחר לגמרי. אני מרגיש את זה בגוף ובאנרגיה. שיר זה מוכר לי, אני לרוב אשב לכתוב חצי שעה, זה נשפך ממני, ואחר כך אשב על ההרמוניה. אני נורא חרזן, ובסיפור אין את המקום של אני צריך להלחין את זה, לחרוז את זה, שזו משימה בפני עצמה. או. הנרי, מאבי הסיפורים הקצרים, תמיד אמר שהסוף חייב להיות מפתיע. חשוב שיהיה וואן ליינר בסוף שייתן את הקוואץ', וזה בעצם כמו פזמון. ושיר זה הסיפור הכי קצר שיש. כל יצירה בעיניי זה לקחת פרוז'קטור ולהאיר על נקודה ספציפית. נקודה מאוד מאוד קטנה אבל אנושית. בסופו של דבר, כולנו מחפשים משהו להזדהות איתו."

 

אהבתו למוזיקה ניכרת גם בספר. סיפור הדגל, אם לשפוט על פי הסרטון הגרוטסקי שהוביל את קמפיין ההדסטארט, הוא סיפור בדיוני על "האמת" הפרובינציאלית מאחורי מותו של ג'ים מוריסון, הכולל אזכורים ורפרנסים לגיבורי התקופה, ועושה קציצה מהפרה הקדושה "מועדון ה-27".

לאמת פנים רבות. איור מתוך הספר: דנית רוט

אני מזהה כאן אייג' אישיו?

"לגמרי. אני מרגיש שהזמן חומק בין האצבעות. בשנה-שנתיים האחרונות העברתי למצב טורבו. חגגתי 35, ירדתי במשקל, נכנסתי לכושר (תהליך שכלל השתתפות ב"נינג'ה ישראל" – ש.ז.). אני מסתכל על חברים ואני רואה איך הזמן חורט בהם, זה דפק לי את הראש. אז גם ראיתי את הסרט 'סיפורו של בנג'מין באטן' בפעם השנייה, רק שעכשיו יש לי ילד בן חמש וחצי. וכשיש לך ילד, זה כמו סימנייה בספר, היא כל הזמן נשארת שם. הוא נולד, זה מרווח השנים בינינו, וזה המרווח שיישאר. אנחנו מתקרבים במסוע לכיוון אחד לצערי. זה נחת עליי בבום. התחלתי לשאול את עצמי, מה אתה עושה עם החיים שלך? יש קריירה, יש גיא ויהל, יש הכל ואני יכול להמשיך ככה, אבל האם אני עושה את המקסימום? האם אני מבטא את עצמי כמו שאני יכול? אנחנו כל הזמן במחשבה הזאת של 'אני אעשה את זה כש... החיים יקרו כש...' וממש התעוררתי מהבחינה הזאת. כל הזמן אנשים מחכים. אני באופי שלי זה פשוט לקום ולעשות. כבר בגיל 6 לקחתי אחריות על הכל."

 

אותה אחריות שהוא מדבר עליה, מתייחסת לילדותו המורכבת, שעליה הוא גם מספר בהרצאות עם אחיו יהונתן. ההורים התגרשו כשהיה בן 4 וחצי, ומרמת אביב ג' עבר עם אמו ואחיו לערד, משם ללוטם, נכנס ויצא מפנימיות וחיפש יציבות. בעיניים של ילד שראה את מצוקת אמו ניסה לקחת על עצמו לא פעם תפקיד של מבוגר. "מתישהו הבנתי שאמא שלי בבעיה עם כסף, אז בגיל 6 החלטתי שאני יורד למטה ומוכר את כל הצעצועים שלי. היה לי מטוס משוכלל כזה עם שלט, הייתי בטוח שחצי שקל זה הכי הרבה כי זה היה המטבע הכי גדול, אז מכרתי אותו בחצי שקל."  בהמשך הצטרף לאחיו בפנימיית הדסים, שם פגש בגיא מנטש, החבר הטוב והפרטנר המוזיקלי עד היום. "כילד פנימייה, עם ילדות מורכבת ואלימות ועניינים, נורא הערכתי את המסגרות. יש לי איפה לאכול, איפה לישון, יש מקלט לנגן בו. כשהשתחררתי מהצבא הייתי בלחץ, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו."

לוקח אחריות מגיל 6. יהל דורון. צילום: סלי בן אריה

אז הוא התחיל לכתוב שירים לאלבום סולו. הקים עם אחיו את ההרכב "האחים דורון", הוציא אלבום באנגלית עם גיא, ואז הגיע "דה וויס" והחסות של אביב גפן ובום, "גיא ויהל". אלבום הבכורה של הצמד הנפיק להיטים וזיכה אותם בפרס אקו"ם, אחריו הגיעו עוד ארבעה אלבומים מוצלחים, כתיבה והפקות מוזיקליות לאמנים אחרים וסיבובי הופעות סולד אאוט.

 

בין שלל התובנות שהתחברו בשנתיים האחרונות, הגיעה ההבנה שאפשר ומותר לעבוד גם בנפרד. "לא חייבים להתפרק בשביל לעשות יחסים פתוחים ביצירה," לדבריו. עכשיו הוא חוזר סוף סוף לאלבום הסולו עליו התחיל לעבוד אחרי הצבא ואף פעם לא סיים.

 

כעת יצא לאוויר העולם השיר החשוף והאינטימי ביותר שלו. זהו מעין מכתב פתוח לאביו הטייס העוסק ביחסיהם דרך משקפת זכרונות ילדותו. הפריט הדומיננטי שמככב בזיכרון מהווה גם את שם השיר - "מעיל טייסים". "בגלל שעברתי את הגירושים בגיל מוקדם, אני לא ממש זוכר את החיים איתו. מה שאני כן זוכר זה את אבא שלי בא על מדים לגן או לבית הספר, לוקח אותנו אליו לשישי-שבת ומחזיר אותנו."

 

אתה בקשר איתו היום?

"אנחנו בקשר כביכול, והכל טוב, אבל יש איזו תהום בינינו שלא מצטמצמת לצערי. זה גם אני וגם הוא. יש אהבה, אבל רק כשהפכתי לאבא הבנתי איך הכל יכול ברגע להתמוטט ולקרוס, באיזו קלות חיים של משפחה יכולים להתחרבש. ברגע שיש ילדים, לחצים, פרנסה. אז אנחנו מנסים לתקן מה שאפשר, כל עוד הנר דולק כמו שאומרים."

 

היום יהל הוא אבא לילד בגיל שבו היה כשהוריו התגרשו. בקליפ המלווה את השיר מופיע בנו עילאי בתפקיד יהל הצעיר, בעוד יהל עצמו בתפקיד האבא. אותו מטוס צעצוע מפואר שהוא מכר בחצי שקל כדי לעזור לאמו, גם הוא נמצא שם. אשתו של יהל ואמו של עילאי היא המוזיקאית נעמה כהן, אותה הכיר על הסט של "כוכב נולד" בעונה שבה השתתפה.

 

 "היינו זוג מוזיקאים מאוהבים מפלורנטין שאומרים 'אוקיי, עושים ילד'. זה דבר מדהים, אבל כולל מורכבות שאף אחד לא מכין אותך אליה. יש דארק סייד לכל דבר מתברר. לגדל ילדים, זוגיות, לחיות פה, להתפרנס פה, זה מורכב. כולם אמרו לנו 'תעשו ילד', אבל זה לא בא עם הוראות הפעלה. הסטנדרט פה לרוב הוא שחיים בתוך התבנית. בוא נתמסד ונחייה את החיים כמו כולם ונסמן וי על הדבר הזה. ילדים שנכנסים ללופ של לעשות ילדים. אני רואה הורים בפארק ומרגיש שהייתי קורבן להונאה. למה לא סיפרתם לי את האמת?"

מלבד ביקורת על המסלול המקובל בחברה, בין שורות הספר ניתן להבין שאתה גם חובב תיאוריות קונספירציה וביקורתיות כלפי תאגידי השלטון למול האדם הקטן.

"יש פה איזה קונצנזוס, אנחנו נורא שמרנים בארץ. אני מכיר את זה מהמוזיקה לפחות, שהכל מתנהל נורא בזהירות וצריך להיות פוליקלי קורט, ואני לא כזה בטבע שלי. מצד שני, אני לא בא מאיזה מקום של פאק דה סיסטם, אלא פשוט בואו נפתח את העיניים ונראה מעבר למה שמראים לנו ומעבר למה שמאכילים אותנו. לא הכל תמים ופשוט כמו שזה נראה."

 

אלה דברים שבתור יהל אין לך אומץ להגיד, אז אתה משתמש במעטפת של סיפורים?

"נכון. יש ביקורת שאולי לא לגיטימי להגיד אותה. למשל בשאלת החיסונים, אם אתה בוחר להתחסן או לא להתחסן, זה נהיה לא לגיטימי בכלל לשאול שאלות ויש עליהום על מי שידבר. אז בסיפור, נניח, אפשר להעלות את זה, להוציא את הביקורת או את מה שאני מרגיש בדרך הזאת. לפעמים אני מפרסם סיפורים ברשת שאני בטוח שעברתי בהם את הקווים, ובסוף התגובות לא כאלה קיצוניות כמו שחששתי. אני לא מפחד לדבר, אבל יש נושאים נפיצים ורגישים, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד. "

 

יש לך בכלל זמן לקרוא?

 "אני קורא הרבה ספרים. ביטלנו את המנוי לנטפליקס לפני שנה וחצי. באופן כללי, אני משתדל כמה שפחות לצפות בטלוויזיה. עכשיו אני קורא את קפקא, שרצה לשרוף את הספרים שלו. גם את הסופר היפני הרוקי מורקמי, שמצליח לקחת אותך בטריפ לתקופה אחרת, להכניס אותך לעולם אחר. בתיכון היתה לנו עבודה להשוות בין ספר לסרט, ובחרתי ב'1984' של ג'ורג' אורוול, שגם כל הזמן חזר אלי בשנה האחרונה, שהרגישה כולה כמו מתוך 1984. למה אגב תמיד אומרים שסרטים שמבוססים על ספרים חוטאים לסיפור? בת'כלס אם יש סיפור ומיליון אנשים קראו אותו, זה בעצם מיליון סרטים שונים לאותו סיפור. מיליון דמויות שונות. אם אני אכתוב עכשיו 'יושבת מולי שיר בשמלה פרחונית ועיני שקד', כל אחד יראה בעיני רוחו בחורה אחרת לגמרי, בשכונה אחרת. ואז מישהו עושה מזה תסריט ומחליט - זאת הדמות שלי."

 

התקופה שהזכירה לו את היקום הסוריאליסטי של 1984, זו שבה החיים עצמם נהיו תסריט אפוקליפטי, לא פסחה על יצירתו של דורון. עכשיו, כשהמגיפה מאחורינו והמציאות הזאת נראית רחוקה, הוא מצא את עצמו -  כמו יוצרים רבים - מתלבט לגבי שאלת הרלבנטיות בעניין סיפורי קורונה. "אני לא רוצה שיפתחו את הספר עוד שנתיים ויגידו 'מה זה מסכות על הפנים?'"

אז אולי על הספר לא ישאלו את זה, אבל ב-2017 הוציא הצמד קליפ שמציג עולם שבו כולם עוטים מסכות ושומרים על ריחוק חברתי - בדיוק אותן המסכות ואותם הכללים שיהפכו שלוש שנים לאחר מכן לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו - עד שמישהו אחד שובר את החוקים. אפילו הסטייליסטית של הקליפ התקשתה להשיג אז את המסכות המבוקשות. באופן שאולי לא יפתיע את האלגוריתם של יוטיוב, הקליפ קפץ שוב וצבר לאחרונה צפיות רבות נוספות.

גיא ויהל חוזים עתידות ב-2017

חלומות הם כמו קמח תופח

 

במקביל להחלטה להוציא ספר, התגבש גם הרעיון להוציא לפועל סדנת יצירה בהנחייתו. בימים אלה נפתח המחזור התשיעי של סדנת היצירה של יהל דורון. "אני רואה אצל אנשים את הפער בין איך שכל אחד תופס את עצמו לבין מה שיוצא החוצה. את הפוטנציאל, הכשרון, לבין המחשבה והקול המנקר הזה של 'אתה לא מספיק טוב, אתה לא מספיק ראוי' צריך להכיל אותו טוב".

 

ברור, כי בעידן ה-FOMO הדשא של השכן לא רק ירוק יותר, אלא נוצץ עם יהלומים ופילטר של ווג. איך אתה עם זה?

"האמן שבך הוא הילד שבך. האמנות היא משחק, היא שעשוע. לא משנה אם אתה כותב תסריט או מפסל או משחק, זה משהו שהוא תרפיה, מדיטטיבי. היום אנחנו כל כך חושבים על התמונה באינסטגרם ומה יגידו, וגם אני חוטא בזה. אבל צריך בעיני לעשות את היצירה לשם היצירה. זה הצליח ברגע שלחצת אנטר, זהו. התהילה זה כבר כל מה שקורה אחרי זה. הצלחה זה דבר מאוד סובייקטיבי, עם כמה שזו קלישאה. אני וגיא תמיד אומרים שהתחלנו כמו בגיטר הירו, ואז התקדמנו לתמונע, עברנו לזאפות, מילאנו שוני... ואתה תמיד רוצה יותר. פתאום המקומות פיזית נראים לך קטנים. אתה אומר 'בואנ'ה קיסריה, זה כל הסיפור?' חלומות הם כמו קמח תופח, ככל שאתה משיג יותר, זה רק גדל."

 

אז חלומות הם כמו קמח תופח, וריח המאפים בתנור משכר. יש הרבה דברים שקל להגיד וקשה ליישם, ואנשים כמותו מזכירים לנו שאפשר וצריך ליישם. כשהגעתי לפגוש את יהל, ניקרה בי המחשבה שחייבים לכתוב מהחיים שלו תסריט לסרט. כשסיימנו את השיחה הבנתי שטעיתי. ספר. קודם כל צריך לכתוב מהם ספר. וסביר להניח שגם זה יקרה.

עטיפת הספר עם רקע איור דנית רוט.jpg

עטיפת הספר. איור: דניט רוט