לסולן הפיל הכחול לירון אטיה נמאס. כבר 16 שנה שהוא צמוד לכיסא גלגלים ומכיר מקרוב את הקלות הבלתי נסבלת של ההתעלמות מהצרכים הבסיסיים של חובבי תרבות כמוהו. לפני כחודשיים שיתף בפייסבוק פוסט אמיץ שבו חשף את מסכת ההתמודדויות הבלתי פוסקות עבור מי שרק רוצה לראות הופעה כמו בנאדם, ופתח ביוזמת "התו הנגיש". הדר עבו יצאה לבדוק מה התקדם מאז אותו פוסט, ועד כמה עולם התרבות אימץ את היוזמה החשובה הזאת. ספוילר: לא מספיק
פורסם: 19.1.22
כחודשיים עברו מאז פירסם לירון אטיה, סולן להקת הפיל הכחול, פוסט בפייסבוק אותו כינה "מכתב פתוח לכל אמני ישראל". עד מהרה הפוסט הפך ויראלי ושותף בקצב מסחרר ברשתות החברתיות. לירון, המרותק לכיסא גלגלים מאז תאונת סקי שאירעה לו לפני 16 שנים, החליט לשים סוף למצב המחפיר של חוסר הנגישות לאנשים עם מוגבלויות, הקיים ברובם של מתחמי ומועדוני ההופעות בישראל. בפניה כנה, אמיצה וחשופה הוא ביקש מאמני ישראל - הוסיפו לפליירים של ההופעות את התו המיוחד שייקרא "נגיש פה", שמסמן כי המקום שבו הם מופיעים אכן נגיש.
אבל זה לא מספיק לזרוק באוויר את המילה "נגיש". לירון מפרט בפוסט על כמות התלאות האבסורדית שצריך לעבור אדם עם מוגבלות כדי להגיע להופעה בארץ, ורחמנא ליצלן - גם ליהנות ממנה. תפסתי אותו לשיחה קצרה על הנושא, על כל התסכול שעומד מאחוריו, ועל התקווה הגדולה שיצטרפו ליוזמה אמנים רבים נוספים ויחד יחוללו שינוי אמיתי.
נגישות בהופעות זו לא פריבילגיה. לירון אטיה. צילום: בן קונסולוס
מה היה הקש ששבר את גב הגמל והוביל אותך לכתיבת הפוסט?
"בשנים הראשונות אחרי התאונה עוד לא הייתי מודה בקשיים שהיו לי בכל מה שקשור לבילויים. כששאלו, אז אמרתי 'בקטנה, מסתדר', אבל הייתי מתחמק כשחברים היו מציעים לי לצאת לבלות. בשלב הבא כבר הודיתי בפני עצמי שאני סובל מזה, ואז גם התחלתי להגיד את זה בקול רם. עם הזמן הבנתי שאני חייב להתחיל להפיץ את הנושא הזה גם ברשתות החברתיות. אמנם הפיל הכחול כבר התפרקה ולא הופענו, אבל האלבום האחרון היכה גלים ואנשים היו פונים אלי עם עשרות מכתבים ארוכים וביקשו שנשוב להופיע. אני בטבעי לא אוהב להופיע, אבל החבר'ה מהלהקה דחפו וכך הבנתי שיש לי הזדמנות לעשות שינוי. אמרתי לחברים 'אני לא מופיע באף מקום שהוא לא נגיש, ולא משנה באיזה סכום מדובר'. גם הבמה עצמה אגב, אני לא אוהב שמרימים אותי לבמה. וככה התחלנו להופיע שוב, אבל רק במקומות נגישים. נגישים באמת."
כתבת את זה בפוסט שלך, אבל לטובת מי שלא יודע - מה זה אומר "נגיש באמת"?
"אנשים חושבים שהעובדה שאין מדרגות מספיקה כדי לומר 'נגיש'. זה לא ככה. במופעי עמידה, אדם כמוני, שהפך למטר שלושים גובה, לא יכול לראות כלום. חוץ מזה, לא תמיד יש שירותים בקירבת מקום, תמיד צריך להביא מלווה ואי אפשר אפילו ללכת לקנות בירה. הגעתי למצב שבהופעה מסוימת פשוט נאלצתי לעשות פיפי במכנסיים ורציתי לשרוף את העולם. כשחזרנו להופיע בעצמנו, ראינו שאפשר גם אחרת - אפשר לדאוג שכל הנכים יהיו מקדימה ושתהיה נגישות מלאה להכל. למופע הנגיש הראשון הגיעו 1,000 איש. המפיקה זרמה איתנו, אבל לא הבינה באמת עד הסוף את החשיבות של העניין. רק בסוף ההופעה, כשהיא ראתה בחורה נכה אשכרה בוכה כי מישהו חשב עליה, נפל לה האסימון והיא התחילה לבכות בעצמה."
מכתב פתוח לאמני ישראל. הפוסט הויראלי של אטיה
"אבל אנחנו, רק חברי הפיל הכחול, לא יכולים לבד," לירון משתף. "בשביל לעשות שינוי אמיתי אנחנו זקוקים לסיוע של אמנים אחרים. הבנתי שפוסטים, פנייה לנציגות שוויון הזכויות או לחברי כנסת לא באמת מקדמים שום דבר. וכך בעצם החלטתי לכתוב את המכתב. לקח לי זמן לחשוב איך לנסח ומה לבקש מבלי לפגוע דרמטית בפרנסה של היכלי ההופעות. ואז עלה לי הרעיון של התו 'נגיש פה'."
הופתעת שהפוסט נהיה כל כך ויראלי?
"לא ידעתי באמת למה לצפות, אבל מאוד שימח אותי לראות שזה הגיע כמעט לכל מקום. הרבה אנשים התגייסו, גם אם אין להם שום קשר לנושא כביכול. התראיינתי לכמה מקומות וגם עכשיו ל'אג'נדה'. זה מרגש שמצליחים להבין את הכאב וחוסר הצדק. בנוסף, אני כל הזמן מקבל פניות, שאלות ובעיות נוספות שקשורות לנגישות שאחרים כותבים לי ושאפילו לא חשבתי עליהן, וזה מאוד חשוב."
קיבלת מענה ושיתוף פעולה מהאמנים?
"כן. הסכימו להתחייב להוספת התו אמנים כמו קובי אפללו, אסף אמדורסקי, ירמי קפלן, וזו רשימה חלקית. גם סטנדאפיסטים כמו תום אהרון ועידו בר טל, ואמנים אחרים כמו נעם חורב פנו ואמרו שיאמצו לחיקם באהבה את התו. אני די בטוח שיש עוד אמנים שהסכימו לקחת את זה על עצמם אבל זה עוד לא הגיע אלי, גם כאלה פחות מוכרים. אבל עדיין, יש עוד המון אמנים, ובעיקר הגדולים והמוכרים, שלא התייחסו בכלל, וחבל."
התו הנגיש יבטיח הנאה מלאה לכל בעלי המוגבלויות. עיצוב: שרה פלוט
ובגזרה הפוליטית, מה קרה מאז?
"יצר איתי קשר שר התרבות חילי טרופר. ידעתי כבר בעבר שהוא מאוד מחובר לנושא כי גם אחותו מרותקת לכיסא גלגלים. הוא שיתף אותי שכשכל המשפחה שלו סוגרת חופשה, אחד מהם תמיד נוסע לפני לבית המלון לוודא נגישות. כי כמו שאמרתי, הרבה פעמים כשאומרים שהמקום נגיש, זה לא כך בפועל. בעקבות הפוסט הוא הגיע עד אלי לאשקלון, ישבנו ושוחחנו, והוא סיפר לי שהוא מאוד התרגש מכך שהיוזמה באה 'מהשטח', בלי צורך בהצעת חוק שייקח שנים להעביר. כעבור כמה ימים הוא חזר אלי וקבע לנו פגישה משותפת עם אחד הגופים המרכזיים מעולם ההופעות בארץ, כדי שנתחיל לקדם בפועל ביחד את הנושא."
לירון, אתה איש מרגש מאוד ואמיץ. ספר לנו מה קורה עם הפיל הכחול, שהתאחדו השנה, אחרי תשע שנים שלמות שבהן לא הופעתם.
"לא מזמן סיימנו סיבוב הופעות גדול. הייתי בשוק מכמות האנשים שיודעים את כל השירים בעל פה. 1,000 איש שרים את כל המילים מההתחלה ועד הסוף. יש הרבה שירים חדשים, ובהמשך יהיו עוד, בינתיים אני ממוקד מטרה לקדם את מלחמת הנגישות."
במהלך הראיון, כשלירון אמר שהם "רק" הפיל הכחול, עלו לי בראש מחשבות. מה זה אומר בעצם "רק"? מתי אמן הוא כבר לא "רק"? זה באמת תלוי צפיות ביוטיוב, כמות עוקבים או מספר השמעות? או שאולי אמן יכול להשפיע גם אם הוא "רק" חלק מלהקה צנועה, אבל בכל זאת מוכרת? נזכרתי גם בעצמי בת ה-18, מזמזמת לחבר הראשון שלי את השיר "יסמין", וכששמעתי שהם חוזרים להופיע אחרי עשור, העיניים שלי באמת הבריקו מהתרגשות.
בעידן של היום, ומבלי להכליל כמובן, תרבות הלייקים והפייק מקדשת בעיקר אמנים שעושים באזז - נפרדים, בוגדים, מעלים סטורי, מורידים עוקב וחוזר חלילה. המוזיקה, שהיא המהות, נדחקת החוצה יותר מדי פעמים לטובת הרעש והיח''צ. והנה בא לירון ושם מראה מול הפרצוף לכל אותם אמנים - תעצרו רגע את המירוץ. תסתכלו בעיניים של כל אלה שמשתוקקים להגיע להופעה שלכם ולהרגיש שווים. ותתחילו לשנות.
מי ייתן שליוזמה החשובה הזו יצטרפו עוד ועוד אמנים, ושמתחמי ההופעות, המועדונים והאולמות יבינו את החשיבות.
1,000 איש מכירים את המלים בעל פה. הפיל הכחול בהופעה. זאפה בי סייד, קיץ 2021