מגזין

האיש שקנה את העולם

גיא פינקלשטיין

27 שנים למותו. בן 27 היה במותו. הכי מוכשר, הכי יפה, הכי מצליח, ובכל זאת בחר למות. הכתובת היתה או לא היתה על הקיר, קורט קובייט נלחם בשד הפנימי בכל מילה ובכל צליל. ובמלחמה הזו הוא הפסיד. ואנחנו? אנחנו הפסדנו אמן אדיר וכמה אלבומי מופת 

גיא.jpg
פורסם: 5.4.21

היום לפני 27 שנים התאבד קורט קוביין, סולן להקת נירוונה (ההבהרה המיותרת בהיסטוריה). אז כן, לפני 27 שנים הוא התאבד בגיל 27, אותו ״גיל חלקלק שבו אגדות רוק מוצאות את מותן״, אבל בחיאת, עייפנו מזה. אכן אנומליה מעניינת, אבל כדי להצדיק אותה לעתים מעגלים למעלה ולמטה, על מנת לכלול עוד כוכב אבוד בנישה המפוקפקת, ובכלל - מרבית אגדות הרוק והיוצרים עתירי ועטורי הכישרון לא מתו בגיל 27, ואם אתם לא בני 17 - זה כבר קצת off להיצמד לטענה הזו. אבל קורט קוביין מת בגיל 27, עובדתית, וזו הפעם הראשונה, אולי, שהבנתי שכולנו, בסוף היום, לב אנושי, פגיע, חשוף לנזקים ובודד, שיכול לכאוב לו מאוד, מאוד, לא משנה בגוף של מי הוא שוכן.

 

בגיל 27 קורט קוביין היה הכי מצליח בעולם, הכי מוכשר בעולם, הכי יפה בעולם, הכי קול בעולם. כל הבחורות רצו אותו, כל הבחורים רצו להיות כמוהו, וכל זה לא היה חזות ריקה: קורט היה אמן אמיתי, מלא מבפנים, יוצר בנפש שסגנון מוזיקלי חדשני רשום על שמו. הוא היה מפוצץ בכסף, הוא מילא אולמות בכל הגדלים בכל נקודה במערכת השמש, היו לו אישה יפה, מצליחה ומגניבה ותינוקת שבקושי הספיקה להגיד ״אבא״. לקורט קוביין היה בשביל מה לחיות. ומה שהיכה בי אז, ילדה רוקיסטית בת 11 שכל כולה שמחת חיים ואהבת העולם, הוא שקורט קוביין הזה – בחר למות.

Kurt_Cobain_1991_cropped.jpg
כל הקסם הזה בחר למות. קורט קוביין. צילום: Julie Kramer
מעגל הצדק בבית צבי

כל כך הרבה קסם היה בקוביין, שגם בתור ילדה שעבורה ה״להקה היחידה בעולם״ היתה גאנז, לא יכולתי לעמוד בפניו, ובסתר פזלתי אל האלבום הכחלחל עם התינוק והערצתי את קורט, בלי שאקסל ידע. בחלוף השנים, בהאזנה קשובה ובוגרת יותר לאלבומי הלהקה ובהתמסרות למילים – הכתובת היתה על הקיר. הכתובת היתה על כל הקירות. ובכל זאת, חוכמת הבדיעבד היא דלה כל כך: היצירה היא האלמוות שבו יש דרור לכל, שבו מקצינים וממציאים ובודים ומגזימים ו״תופסים את הרגע״ וכותבים את כל האמת ומערבבים הכל ביחד ומה לא, ולפרש את הכתוב ואת המושר עד כדי ״אחי, אתה מתכוון שאתה הולך להתאבד?״ זה הרבה פעמים חוסר הבנה טוטאלי של המרחב האמנותי. את הדף הלבן הכל-מתיר של האמנות מילא קוביין בתסכולים שלו, בצורה הכי נקייה ומלוכלכת שיש, בדיוק כפי שאמן עושה, וללכת אחורה ולומר – ״היינו צריכים לראות את זה מגיע״ זה חלול. ובכל זאת... מודה. במבט רטרוספקטיבי אני לא יכולה שלא לקרוא את ההתאבדות בצווחות החותמות את Feels Like Teen Spirit – ״הכחשה, הכחשה, הכחשה, הכחשה!!!״ ובשבועתו כי אין לו רובה, אין לו רובה, אין לו רובה ב-Come As You Are. אוי, קורט...

דימוי האמן המיוסר האובדני כהכרח - הוא די סתמי בעיניי. יש אמנים אובדניים, יש אמנים שאינם יציבים בנפשם מבלי להיות אובדניים ויש אמנים עם חוסן נפשי עמוק, בלתי ניתן לריעוע. אלה ואלה אמנים באותה מידה (בין אלה ובין אלה מעולים וטובים פחות). קורט נפל בסטטיסטיקה של גיל 27, של התאבדות, של אמן דואב עד כדי סחיטת ההדק ישירות למוח, וכולנו הפסדנו לפחות שלושה אלבומי מופת, בראייה צרה ואגוצנטרית. אבל הנקודה היא לא ״מה עוד קורט יכול היה לתת לנו״, אלא שכל מה שהיה לקוביין – לא היה בכוחו לתת לו את מה שהיה צריך. מה הוא היה צריך? לא נדע לעולם. אולי גם הוא לא ידע, וזה מה שהכריע את הכף?

Nirvana_around_1992.jpg
הכחוכמה הבדיעבד. נירוונה 1992. צילום: P.B. Rage
Heading 5

קורט היה בטופ של ההצלחה, בטופ של הכישרון, בטופ של הלוק, בטופ של האידיוסינקרטיות - פשוט בטופ. אבל בפנים הוא שכב מרוסק בתחתית תהום. בגיל 11, מתוך הזעזוע של ״איך אדם כמו קורט קוביין יכול להתאבד?!״, אתה טיפ-טיפה מתבגר, כשאתה מבין שברדת הלילה אדם הולך לישון לבדו עם מה שמכאיב לו, עם השדים שאוכלים אותו מבפנים, שאת הפרצוף המכוער שלהם רק הוא מכיר, ושום דבר שאנחנו רואים מבחוץ לא יכול למנוע ממנו את הכאב הזה. ומתוך הסבל שלו, הוא הסב לנו כל כך הרבה הנאה, לעזאזל, כמו איזה ישו שבצליבתו היומיומית קצת הציל אותנו.