בזכות שני בני זוג פתוחים ושובי לב, "רן ואוהדי" של מירי פרלמן מצליח להנגיש לצופים את תהליך הפונדקאות ולרגש מתחילתו ועד סופו
איתמר שדה
פורסם: 15.11.21
בהסתכלות לאחור על סרטים דוקומנטריים המגוללים יומנים אישיים (כדוגמת הסרטים של תומר היימן, זהר וגנר וכמובן דוד פרלוב), נדמה שמידת ההצלחה נזקפת לנכונות של מושאי הסרט להיחשף ולדברר את עצמם ואת מחשבותיהם. חשוב כמובן גם להעניק למושאי הסרט תהליך או אירוע אשר מכתיבים, מעצבים ומשנים את חייהם מן הקצה אל הקצה, אבל ככל שהתהליך מונגש יותר על ידי האדם שבמרכז הסיפור, כך הסרט מקבל פנים אנושיות יותר וחודר יותר אל הלב.
בסרט "רן ואוהדי" שני בני זוג, המוזיקאי אוהד חיטמן והמפיק רן הרוש, מכניסים את המצלמה אל הסלון שלהם בפתיחות גמורה, בשעה שהם מצויים בהליך מטלטל וסוחט רגשית של פונדקאות. אנו פוגשים אותם לאחר כמה נסיונות לא מוצלחים להביא ילד לעולם, כשהם מפוכחים, ספקנים אך עדיין מלאי תקווה. שניהם לא חסים על עצמם ולא מפנים את המצלמה ברגעים הכי אינטימיים וברגעי השבר. להפך, הם מדבררים, לעתים ברהיטות ולעתים בפיזור הדעת, את מחשבותיהם זה מול זה, תמיד בכנות, בהומור ובנדיבות רבה. וזה לא רק שובה לב, זה מבליט את הגורם האנושי בתהליך שיש בו גם מידה לא מועטה של ניתוק.
פתיחות וכנות מרגשות. "רן ואוהדי". צילום מתוך הסרט
כשהמצלמה לא משה מהקירבה לבני הזוג, גם רגעים שאינם ורבליים מצליחים לרגש. הצלם המהולל רוברט קאפה טבע פעם שאם הצילומים שלך לא מספיק טובים, לא היית מספיק קרוב. הדברים נכונים לשדות הקרב שאותם צילם קאפה לאורך חייו, כמו שהם נכונים לתהליך הפונדקאות, היות וגם הוא מלחמה ממושכת שאת המחיר שהיא גובה ניתן לראות על פניהם של הלוחמים.
במהלך הסרט אנו לומדים את שני בני הזוג, על השוני והמשותף ביניהם, ולמדים ששניהם התגברו - כל אחד בנפרד - על תהפוכות חיים קשות. אותה הפתיחות שלהם מאמצת את העבר (בכלל זה נושאים של דימוי גוף, מחלת הסרטן וקבלה משפחתית), מגדירה בעזרתו את ההווה ומטמיעה אותו באופן חי בסיפור, במקום להפוך אותו להערות שוליים הסגורות בבוידעם של הדמויות. חיטמן, המוחצן יותר מהרוש המדוד במילותיו, נובר למשל בזכרונות מהסב הדתי שהפרה את תשוקתו למוזיקה, ומוצא נחמה במסורת היהודית כדי להבין את ההווה שלו.
שיריו של חיטמן המנגן בפסנתר מלווים את הסרט, וסגנונם הפשוט משתלב היטב בתוך הנימים החשופים והרגשניים שלו כאשר הוא פותח את הלב. תחושותיו הסותרות מלוות את הסרט עד סופו - מחד הוא רואה את עצמו כמקולל, ומאידך נסיבות חייו הצמיחו את המתנות הגדולות של חייו . כך לדוגמה, במונולוג אחד הוא רואה בהומוסקסואליות שלו כמעמסה, אך מפטיר בסוף שאילולא נטייתו המינית לא היה פוגש בהרוש.
בסיס החוויה של הצופה בסרט הוא בראש ובראשונה הצורך הכל אנושי בהקמת משפחה, אבל ככל שאנחנו לומדים יותר על העבר של אוהד ורן, ועל מערכת היחסים שלהם, להזדהות האוטומטית עם הרצון להביא ילד לעולם, מתווסף גם הרצון לראות סיום אופטימי למסע האישי הארוך והכואב של השניים.
אם יש טעם לפגם בסרט, הרי הוא אורכו הזעום (מעט מעל שעה). מצער שמשך הסרט כל כך קצר, משום שישנם רגעים שאפשר היה להתעכב עליהם יותר, לחפור, להעמיק ולשוטט בהם. בזכות הפתיחות ויכולת הניתוח העצמית של הגיבורים, נכנסנו כל כך עמוק לבטן האדמה הזאת ואנחנו יוצאים ממנה כל כך מהר, ומשאירים כך לתחושתי מחצבים מאחור וזה חבל. כששני אנשים ששמים את עצמם על הבמה בלי מסכות, חשופים לכל, כך אנו חשים יותר את גבולות הזמן מאשר את הגבולות הקולנועיים.