"באטמן" הוא ניסיון קודר ומעניין לחדור לעומק המיתוסים המוכרים של סדרת הסרטים, אבל בסופו של דבר הוא ממחזר את אותן עלילות שכבר ראינו בעבר. והאורך שלו? הו האימה
איתמר שדה
פורסם: 8.3.22
הו מה יפים הלילות הקסומים עת עטלף ופינגווין וגם אשת חתול רוקדים. הבמאי מאט ריבס ואולפני וורנר מאתחלים פעם נוספת את עלילות באטמן. הפעם מתחקה איש העטלף (בגילומו של הסנטר של רוברט פאטינסון) אחר רוצח סדרתי בשם איש החידות (פול דאנו), ששם לו למטרה את האליטות של העיר גות'האם. אל תוך הקלחת נכנסים גם השוטר גורדון (ג'פרי רייט), בן בריתו של באטמן, הפינגווין (קולין פארל תחת איפור כבד), איש העולם התחתון, ואשת החתול (זואי קרביץ) האניגמטית.
לפני שאתפנה לשאר הרכיבים, יש מחויבות מוסרית להתחיל עם האורך. משך הזמן של הסרט הוא שלוש שעות בקירוב. זה אורך בל יתואר. הסרט ממשיך וממשיך, ומכביד על עצמו ועל הצופים כמו אזיקים ברגליים. לא היה בכך שום צורך, היה ניתן לקצץ מבלי לגרוע מאום מהעלילה. כדי להדגיש עד כמה משך הזמן הזה מוגזם אוסיף סימן קריאה בכל פעם שיעלה, לשם דראון עולם ולמען הדורות הבאים.
שני מאפיינים משמעותיים מייחדים את באטמן הנוכחי מקודמיו. הראשון הוא נרטיב של פילם נואר המלווה את החקירה. חלק נכבד מושקע בזירות רצח שבהן מפעיל באטמן את החושים הבלשיים שלו כדי לפענח רמזים ולהבין את התמונה הגדולה, שמושכת אותו כמיטב הז'אנר אל תוך העולם התחתון. המאפיין השני הוא האפלוליות הכבדה שרובצת על המסך ולא מרפה לרגע. מאז "שבעה חטאים" לא הוצגה עיר כל כך קודרת שנראת לפרקים כאילו מוקמה בבטן של לווייתן.
היה ניתן לקצץ מבלי לגרוע מהעלילה. "באטמן"
גם מבחינה נושאית, פוסע ריבס אל פינות חשוכות בתוך המיתוסים של הסדרה. יותר מאשר בסרטים אחרים, הבאטמן הנוכחי עוסק במסכות ובפסיכולוגיה שמאחוריהן. דמויות רבות מסתתרות מאחורי מסכות, מוחשיות או מטאפוריות, וריבס מבליט כאן את המאבק בין האני האמיתי לבין התחפושת. נושא נוסף שמעסיק את ריבס הוא הפן ההתמכרותי באישיותו של באטמן. מעבר לסאבטקסט, משווה ריבס לברוס וויין מראה של משתמש כבד של סמים שממעט לישון. בדרך זו הוא מציב בקדמת הבמה גם את יחסיו הפטישיסטיים של באטמן אל העיר עצמה. הוא תמיד שוכן בצלליה. היא העלמה שלו והוא האביר שלה. אליה אף אשה לא תוכל להשתוות.
אלא שכל ההבזקים היצירתיים האלה שהוסיף ריבס לסיפור, מעניינים ככל שיהיו, לא מספיקים כדי לחדש לצופה הבקיא ולו במעט במעשיות העטלף. ריבס נשען יותר מדי על מה שכבר סופר - זהו אותו לוח שחמט עם העמדה שונה של הכלים. הסרט מורכב מכל כך הרבה תלאים של עלילות ורעיונות שהופיעו בסרטים אחרים, עד שהדבר מעורר תהיה האם נעשה פה ניסיון למצוא לכל צופה דרך להתחבר ליצירה. נקודת המוצא של ריבס היא בטוחה במידה רבה, שכן מה שבפנים עבר כבר בקרת איכות בעבר. ריבס מקריב מקוריות כדי ללכת על בטוח.
מעבר לסיפור הבסיסי של אביר מוסר בעולם לא מוסרי בעליל מלווה בשלל הפרצופים המוכרים, יש פה גם הדהודים לפילוסופיות של הבמאים הקודמים בסדרה, טים ברטון וכריסטופר נולאן. הדמיון בין דמותו של איש החידות לבין מהפכנים אחרים ששאפו לכאוס חברתי - כמו ביין וכמובן הג'וקר - הוא בלתי נמנע. בדומה ל"באטמן חוזר", בו גם הופיעו אשת החתול והפינגווין כצמד חמד, גם ב"באטמן" הנוכחי ישנה גלריה של חריגים שאינם מוצאים את מקומם בחברה, והמגע ביניהם מייצר סיכוי למצוא שייכות. הצד החיובי הוא שמרכז המחזור הזה שנמשך שלוש שעות(!), מצליח להשמיש את החומרים לצריכה חוזרת.
החדשות הרעות הן שהשעטנז גובה מחיר בכל הרמות של היצירה, ופוגם באחידות הסגנונית של הסרט. הקצב למשל נפגע מפיצול האישיות בין הסיפור הבלשי המהורהר, האיטי והמטריד, לבין האקשן הקינטי והגועש. למרות זאת, סצינות הפעולה עשויות היטב, ואף סוחפות כאשר באטמן לא מכסח ערימת גברים בפס יצור מונוטוני של טסטוסטרון. סצינה אחת של מרדף מכוניות אינטנסיבי ומטורלל גורמת אפילו ל"מהיר ועצבני" להחוויר, והיא לא רק השיא של המפגן הטכני בסרט אלא שיא בעולם התוכן של די.סי בכללותו.
הפסקול נופל גם הוא קורבן. מדובר במטבוחה של מוזיקה קלאסית, גראנג' אמריקאי ומוזיקה מקורית מורטת עצבים שלקוחה מז'אנר הכינורות הצורמים. המעבר בין נירוונה לבין אווה מריה אל המוזיקה המקורית מרגיש שרירותי וללא ערך מוסף של ממש. העניין הזה שלח אותי בחזרה אל הפסקול המקורי של הסרט הראשון של ברטון, שבו היה פיצול בין הסימפוניה הגותית והאפלה של דני אלפמן לשירים המקפיצים של פרינס. הפיצול הזה שירת את הדיסוננס בין העולם הרדום של באטמן לעולם החי של הג'וקר והעשיר את הפער האינטלקטואלי בין שני היריבים.
אבל חשוב להדגיש כי למרות הבעייתיות הזאת, הצלחתי להישאב לתוך הסיפור ולהחזיק מעמד עד סופו. יש גם יתרון בכך שהסרט כה מסוכסך עם עצמו - הוא יוצר בנק של רגעים, ואם לא מתחברים לאחד תכף יבוא אחר. האכזבה הגדולה באמת, יותר מהדיס-הרמוניה הכללית - היא שהסקאלה הרחבה של הסרט לא מנוצלת כיאות כדי להעמיק בדמויות. ייתכן שזהו הפספוס הגדול של היצירה הזאת.
מפליא כמה מעט פיתוח מקבלות הדמויות במהלך שלוש שעות(!). אפילו דמויות שכבר ביססו את הקונפליקטים שלהן בעיבודים קודמים נשארות מוטלות כאן בצק לא ממומש על משטח העבודה. דוגמה מצערת במיוחד היא ההזנחה הפושעת של דמות המפקח גורדון. "השוטר הטוב" של גות'האם, מי שהיה אמור להיות הווטסון לשרלוק הבאטמני, הוא לא יותר מנער פוסטר שמסתובב לבאטמן בין הרגליים. הוא לא רק חסר לבטים מוסריים, הוא חסר תועלת. סמן ותו לא. ברגע משפיל במיוחד באטמן אומר לו שהוא "שוטר טוב" ואז נעלם כדרכו המסורתית. כך נוהגים בכלב נאמן ולא בחבר.
"באטמן" הוא סרט מוכר מדי וארוך מדי, אבל הוא ניסיון כן לעדכן את הפולקלור לדור הטכנו, הסמים והמדיה החברתית. הרצינות שלו רק מדגישה את האירוניה שלו. אין בו שמחה או התעלות. כולם סובלים בו, כל הזמן. איש אינו בורח. האירוניה ב"באטמן" המקורי של ברטון היתה פואטית גם היא. אז הפיץ הג'וקר בקרב האוכלוסיה סם שגורם לנוטלים אותו למות עם חיוך על הפנים משל היה האושר עצמו סם מסוכן. כך בדיוק הם גם סרטי "באטמן" עבורנו, סם בריחה אליו אנו שבים שוב ושוב. מוטב לזקק אותו יותר לפעם הבאה.
באטמן
בימוי: מאט ריבס
ארה"ב 2022, 176(!) דקות