הבטחה ללא כיסוי

שימוש במניפולציות על הצופה הוא כמובן לא דבר פסול לכשעצמו, אך הסרט מתמרן את דרכו בצורה כה צרה דרך דימויים אלימים ודכאניים, עד שהוא מרגיש לעתים יותר כהמחזה של מניפסט מאשר יצירה דרמטית חיה ואותנטית. מצעד הגברים של הסרט הוא כה מחליא, עד כי העולם שמצטייר בו הוא חסר רחמים וחסר תקנה. בהקשר זה, אחת ההפתעות העלילתיות שמתרחשות מאוחר יותר בסרט מקוממת במיוחד. הפתעה זו, שמשנה סדרי עולם, מגיחה באופן פתאומי כפצצת אטום ביום בהיר, איננה מנומקת דיה, ומעוררת את הרושם שהיוצרת לא מאפשרת כל נחמה לדמות שעלולה, חס וחלילה, להסית אותה ממסע הייסורים שלה ומקו הסיום שאליה כיוונה.

מדובר ביצירה שמחויבת לפאנץ' ליין של האידאה שלה, לכן גם אין פה מאורע או התנהגות של הדמות הראשית שלא מתברגים אל תוך מה שהספקנו ללמוד על העולם הפנימי והמגויס של הגיבורה כבר בתחילת הסרט. גם כשהוא מנסה לעצבן, הסרט מספק בעיקר את יצר הנקמנות של הצופה, ולא שיח מספק או מאתגר. רצף העלילה מרעיף על הגיבורה עוד ועוד אירועים מעוררי סלידה (שלא לדבר על הגברים, והנשים המשתפות איתם פעולה), עד שלא נותר ספק בקרבנו לגבי צדקת הגיבורה והוונדטה שלה, והיא נהפכת לא יותר מאשר קדושה מעונה או גיבורת סרטי אקשן נטולת קונפליקט. כך מאבד הסרט למרבה הצער גם את הדמות הראשית המרתקת שלו לטובת המשנה הפמיניסטית שבמרכזו, יחד עם אובדן הפוטנציאל הגדול שלו להיות יצירה חשובה מדובר בפספוס רציני.