אחד האתגרים העומדים בפני יוצרים הנוגעים בבעיות ועוולות חברתיות הוא לשמור על האותנטיות של יצירתם ולא לשעבד אותה למסר מוכתב מראש. למרות לא מעט נקודות אור והמניפסט הפמיניסטי הבוער, סרט הביכורים של אמרלד פנל "צעירה מבטיחה" נופל לכל המלכודות האלה, וגם המשחק המזהיר של קארי מאליגן לא מצליח להציל אותו מעצמו
איתמר שדה
פורסם: 19.6.21
מדוע אנחנו כל כך אוהבים סרטי נקמה? אחת הסיבות היא שדרך הדימויים המעצימים הללו אנחנו יכולים לממש את הפנטזיות הכמוסות שלנו לעשיית צדק, פנטזיות שהנורמות החברתיות או החוק אינם מאפשרים לממש. הפנטזיות מספקות לנו בדרך כלל גיבור או גיבורה, שדרכם אנחנו עוברים זיכוך ומגיעים ממצב של חוסר אונים אל לקיחת שליטה, וחשים לבסוף התעלות כשהנקמה באה במלוא עוצמתה. שלא כמו במציאות, אנו מקבלים קלוז'ר לרצון שלנו לראות את כל הנבלים משלמים את המחיר. הבמאית והיוצרת אמרלד פנל מנסה לכפור בציפיות האלה ובמושג הנקמה עצמו בסרטה "צעירה מבטיחה" ולהציע מסע מעודכן לעידן המי-טו.
קאסי (קארי מאליגן) היא סטודנטית לרפואה לשעבר, שעובדת במהלך היום בבית קפה מנומנם. בלילות, היא מגיעה לברים ונוהגת כמעין טורפת הפוכה - היא מעמידה פני שיכורה ומאפשרת לגברים לקחת אותה הביתה במטרה לנצל אותה. אבל רגע לפני שזה קורה, קאסי מעמתת אותם עם הפשע שלהם ומעמידה אותם מול האמת הנוראה על עצמם. השליחות של קאסי באה על רקע אונס והתאבדותה של חברתה הטובה מלימודי הרפואה לפני שנים. מפגש מזדמן עם מכר משותף מוביל אותה למסע נקמה לא אופייני נגד אותם שותפים פעילים וסבילים לאונס.
אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. קארי מאליגן. צילום: Universal Pictures International Switzerland
כבר מההתחלה ברור ש"צעירה מבטיחה" הוא תוצר של פוסט תנועת מי-טו - הדמות הראשית מדקלמת את המסרים של התנועה דרך חרון אף קדוש ונוהגת כקטר חסר רחמים ששועט אל עבר תרבות האונס כדי לעקר אותה מהשורש. לסרטי נקמה על אונס יש בעיה אינהרנטית ידועה בעולם הביקורת, והיא שהם הולכים על קו דק מדי בין ייצוג ריאליסטי לבין ניצול הנושא. פנל אמנם הולכת עד הסוף ומסתכלת בעיניים פקוחות במציאות שקשה להביט בה, ועל כך היא ראויה להערכה רבה, אלא שהיא עושה זאת באופן דידקטי ומלאכותי מאד שגוזל מאיתנו את תחושת השייכות שלנו לעולם של הסרט, המרגיש לא פעם לא אותנטי. השימוש הציני שפנל עושה במוזיקה וצבעים (בעיקר ורוד) למשל, בא להעניק לכאורה קונטרסט לכיעור של העולם שבו חיה הגיבורה, אבל בפועל רק מדגיש לנו שמדובר בפנטזיה, והאפקט הקומי שנוצר הוא דיסוננס גדול מדי לרצינות ולכובד של הסרט בכללותו.
מאליגן, שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"צעירה מבטיחה", מצליחה בווירטואוזיות מרשימה לגלם את הנפש הפצועה והזועקת של הגיבורה והיא הנכס הבולט של הסרט הזה. היא זוהרת גם ברגעים הנתעבים ביותר ואי אפשר להסיר ממנה את העיניים. אבל למרות המשחק והכוונות הטובות, מדובר ביצירה מגושמת מאוד שלא מצליחה לנוע באלגנטיות אל עבר האמירה הגדולה. במהלך הניסיון לתלות כמה שיותר דגלים שחורים בים הסוער של תרבות האונס, נוקטת הבמאית במניפולציות גסות מדי כדי לשרת את האג'נדה שלה.
שימוש במניפולציות על הצופה הוא כמובן לא דבר פסול לכשעצמו, אך הסרט מתמרן את דרכו בצורה כה צרה דרך דימויים אלימים ודכאניים, עד שהוא מרגיש לעתים יותר כהמחזה של מניפסט מאשר יצירה דרמטית חיה ואותנטית. מצעד הגברים של הסרט הוא כה מחליא, עד כי העולם שמצטייר בו הוא חסר רחמים וחסר תקנה. בהקשר זה, אחת ההפתעות העלילתיות שמתרחשות מאוחר יותר בסרט מקוממת במיוחד. הפתעה זו, שמשנה סדרי עולם, מגיחה באופן פתאומי כפצצת אטום ביום בהיר, איננה מנומקת דיה, ומעוררת את הרושם שהיוצרת לא מאפשרת כל נחמה לדמות שעלולה, חס וחלילה, להסית אותה ממסע הייסורים שלה ומקו הסיום שאליה כיוונה.
מדובר ביצירה שמחויבת לפאנץ' ליין של האידאה שלה, לכן גם אין פה מאורע או התנהגות של הדמות הראשית שלא מתברגים אל תוך מה שהספקנו ללמוד על העולם הפנימי והמגויס של הגיבורה כבר בתחילת הסרט. גם כשהוא מנסה לעצבן, הסרט מספק בעיקר את יצר הנקמנות של הצופה, ולא שיח מספק או מאתגר. רצף העלילה מרעיף על הגיבורה עוד ועוד אירועים מעוררי סלידה (שלא לדבר על הגברים, והנשים המשתפות איתם פעולה), עד שלא נותר ספק בקרבנו לגבי צדקת הגיבורה והוונדטה שלה, והיא נהפכת לא יותר מאשר קדושה מעונה או גיבורת סרטי אקשן נטולת קונפליקט. כך מאבד הסרט למרבה הצער גם את הדמות הראשית המרתקת שלו לטובת המשנה הפמיניסטית שבמרכזו, יחד עם אובדן הפוטנציאל הגדול שלו להיות יצירה חשובה מדובר בפספוס רציני.
"צעירה מבטיחה", ארה"ב 2020
תסריט ובימוי: אמרלד פנל
113 דקות