"איפה אנה פרנק", סרטו החדש של ארי פולמן הוא יצירה מכובדת ושאפתנית המעניקה חיים חדשים ליומן הנודע בצורה מקורית ומרהיבה. חבל רק שסיפור המסגרת זהיר ודידקטי מדי
איתמר שדה
פורסם: 28.7.21
בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, ה- 38 במספר, אלפי צופים גדשו את בריכת הסולטן לאירוע ההוד וההדר של הקרנת סרט הפתיחה של הפסטיבל - "איפה אנה פרנק". סרטו החדש של ארי פולמן, שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל קאן האחרון, הועלה על ראש שמחתם של הצופים והוקרן על מסך חוצות ענק, אירוע טרנספורמטיבי מרגש ששחרר את הצופים מכבלי האולמות הסגורים ואפשר לציבור שוחרי הקולנוע צפייה בלתי שגרתית וגדולה מהחיים. החגיגה נוהלה ביד רמה והאווירה היתה אקסטטית בהתאם. במקום שבו התקיים בעבר פולחן של הקרבת ילדים (גיא בן הנום), חנכו הצופים עיבוד מחודש ליומן של הנערה הכי מפורסמת שנספתה בשואה.
העלילה של "איפה אנה פרנק" מספרת על דמות בדיונית בשם קיטי (שאליה אנה פרנק מיענה את היומן שלה) שקמה לתחייה יום אחד במוזיאון ויוצאת לתור את אמסטרדם בניסיון לגלות מה עלה בגורלה של אנה. הסרט נע בין עבר להווה ובין מציאות לדמיון וזורע הקבלות בין הרדיפה של היהודים בעבר, לבין הרדיפה של פליטים באירופה בימינו. פולמן, בן לניצולי שואה בעצמו שהקדיש את הסרט להוריו, עבד על הסרט שמונה שנים בשיתוף כ-200 מעצבים ואנימטורים מהארץ והעולם, וקדמה לו נובלה גרפית באותו נושא. הזיקה הקולנועית של פולמן לשואה התחילה עוד בשנת 2001 עם סרטו "מייד אין יזראל", אשר עסק במרדף בדיוני של מתנקשים אחר אחרון הפושעים הנאצים.
נופך אמנותי מסעיר וחירות מחשבתית. "איפה אנה פרנק"
יוצרים שונים סיפרו את השואה דרך הפלטה של המדיום המצויר, החל מהנובלה הגרפית "מאוס - סיפורו של ניצול" של האמן היהודי-אמריקאי ארט ספיגלמן שפורסמה בשנים 1991-1980, ועד "הנכס" של רותו מודן מ-2013. היומן של אנה פרנק מהווה אפשרות לאינטרפרטציה מאוירת משום שהוא תחום במקום קטן ביחס לספרי שואה קנוניים אחרים, וגם משום שהוא מכיל נעלמים רבים, ובראשם הגורל של המחברת שלו ובני משפחתה. פולמן בחר להשתמש בכלים שמאפשרת האנימציה כדי להפיח חיים בסיפורה של משפחת פרנק, החל מהסתתרותה בעליית הגג וכלה בהסגרתה ושליחתה למחנות, והתוצאה חסרת תקדים.
כפי שעשה ב"ואלס עם באשיר" (2008), האנימציה המלוטשת ב"איפה אנה פרנק" מקבלת יד חופשית, לוקחת את עלילת היומן ועושה בה כשלה. אירועים המתוארים בו ביובש מקבלים בסרט נופך אמנותי מסעיר, דמויות ארורות המוזכרות בו מפליגות אל חירות מחשבתית והופכות לבשר ודם, ואפילו היומן עצמו קם לתחייה במוזיאון וזב מלים. דרך מדיום האנימציה מצליח פולמן (הנעזר בעריכה נהדרת של נילי פלר) לייצר דיאלוג מרהיב בין הצופים למקראה, הפרשנויות והדימויים השונים לסמלים של דיכוי ופחד פותחים דלתות לתוך הנפש הצרורה של קורבנות השואה, ומציעים לנו מבט שונה מהדימויים השחוקים שלהם התרגלנו. ראויים לציון במיוחד הקטעים האבסטרקטיים המצמררים שבהם הנאצים מקבלים ייצוג מפלצתי, חסר פנים ודורסני, המזכיר ייצוגים של פשיזם מהיצירה "החומה" של אלן פרקר.
הצד הזה בסרט, הנובר בייצוגים של היומן ומוצא דרכים חדשות לעורר בו עניין, נושא מטען רגשי עצום ונוגע במבוגרים וילדים כאחד. עם זאת, הוא גם מקטין את הצד השני של היצירה הזאת, סיפור המסגרת המתקיים בהווה שבו קיטי נמלטת מידי החוק לאחר שגנבה את היומן המקורי מהמוזיאון. המרדף בבירת הולנד הקפואה, הוא גם סיפור בלשי לימודי שמנסה לגלות את מה שנסתר מהיומן - אחריתה של אנה. הוא גם מסע להבנת החשיבות והתלות ההיסטורית של ההולנדים ביומן, הנתפש בעיניהם כקודש הקודשים ועילה לגייס את כל הציבור למצוד אחריו.
הרובד הזה של הסיפור מתקיים כמעשייה דיקנסית מפוזרת, הדמות שבמרכזו עמומה מדי והוא אינו מעורר די סקרנות. כתוצאה מכך הסיפור של קיטי מתחוור אל מול הדרמה האנושית שעומדת בבסיס היומן, מה גם שהניסיון לרתום את המסע לאמירה על מסחור השואה מחד וטרגדיית הפליטים באירופה מאידך, לא מספיק עמוק ולעתים אף מרגיש מאולץ. ההתוודעות של קיטי למחטף המורשת של היומן לוקה בסופו של דבר בפשטנות ודידקטיות, והתובנות פונות יותר לילדים מאשר למבוגרים. בסרטו "מייד אין יזראל" ארי פולמן התחצף עד מאוד אל מול האובססיה של הישראלים כלפי השואה. גישתו כאן היא יותר זהירה, ולכן גם פחות חריפה.
איפה אנה פרנק, בלגיה-הולנד-ישראל-צרפת-לוקסמבורג 2021
תסריט ובימוי: ארי פולמן
100 דק'