סקירת קולנוע

והעיקר לא לפחד כלל

"תקווה" הנורבגי הוא סרט כנה ואכזרי על הסוף הקרב, אך גם חם ומעודד ומפגין כנות בלתי מתפשרת

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 2.12.21

הנציג הנורבגי לטקס אוסקר האחרון "תקווה" (שלא התקבל לחמישיית המועמדים הסופית) מגיע אלינו בפתיחת החורף הנוכחי, זמן ראוי ביותר היות ועלילתו מתרחשת בסוף דצמבר - כמה ימים לפני חג המולד, אניה מתבשרת שיש לה גידול סרטני בראשה וזמנה קצוב. אניה נמצאת בזוגיות רבת שנים עם תומאס, הם אינם נשואים וחובקים משפחה שמורכבת מילדיהם הביולוגיים ומילדיו של תומאס מנישואיו הקודמים. בעוד תומאס הופך לשותף סוד למחלה, שניהם מסתירים מילדיהם את דבר המחלה כדי לא לפגוע ולהעכיר את שלמות החג. בשבועות הבאים הם יזגזגו בין המשפחה לבין מומחים ורופאים שונים בניסיון למצוא טיפול מאריך חיים לאניה.

והעיקר לא לפחד כלל

דמויות פגומות משובצות אבני חן. "תקווה"

אחרי התחלה מתעתעת, מגלה הצופה שמערכת היחסים בין אניה לבין תומאס רחוקה מזוגיות חזקה שאמורה להוות חומה בצורה עבור אניה. שניהם מתנהלים זה שנים באופן עצמאי, בקווים מקבילים של חיים, האינטימיות והקרבה נמוגו, והחרטות שבות ועולות. המחלה של אניה מטלטלת את הסטטוס קוו הזה, מעירה אותה ואת תומאס משנת החורף שלהם, ומכריחה אותם להתמודד זה מול זה כשהמוות מרחף מעליהם ומאיים בהשארת קצוות לא פתורים.

המחלה והמוות הם אמצעים כדי לבחון את מערכת היחסים השברירית הזאת, וגם את החוויה האינדיבידואלית של אניה. המצב החדש כופה עליה להתמודד בו זמנית עם העבר והעתיד הלא מוגשמים, ונותן לה חירות ועזות מצח לדרוש תשובות והבהרות לגבי מה שקרה לה ומה שיקרה למעגל שלה - ילדיה, אביה, חבריה ותומאס. עמדת החוזק של אניה מוציאה ממנה כנות אכזרית שמקשה על הסביבה שלה להתקרב אליה, בעוד היא מקלה דווקא על הצופה להעריך אותה.

ההשראה לסרט היא מחלת הסרטן שאיתה התמודדה הבמאית, מריה סודהל. אם אניה היא בת דמותה, הרי שהיא צינור לנקז ממנו את כל המרירות, הזעם והייאוש שכרוך בשאול המתקרא בשם מחלה סופנית. בניגוד למצופה, זה אינו סרט על כך שהאהבה מנצחת את הגורל, אלא על כך שהאהבה יכולה לבוא בזכות או למרות אותו הגורל. הוא גם על האפשרות לשמור על צלם אנוש ואינדיבידואליות מול מצב שבו אלה נלקחים ממך והסביבה עוטפת אותך ברחמים ובדיכוי העצמאיות.

המשחק העוצמתי והרושף של אנדראה בראן הוביג כאניה ממיס את הסטריליות שנבנית מסביבה. רוב הסרט מתרחש בחללים סגורים, של דירות ובתי חולים, ומפעפע בין שיחות קורקטיות של בני משפחה וחברים ובין שיחות טכניות ופרוצדורות רפואיות, ואניה מבצבצת תמיד כפרח כחול שמתנער מן השלג שנערם עליו. דגש מיוחד מושם על העולם הרפואי כקלסתר של טיפוסי רופאים שונים המייצגים גישות שונות להתמודדות של אניה - בעוד אחד פרקטי, השני מציע טיפול הוליסטי, ומול מומחית קרה ופסימית, ניצב מומחה אופטימי על אף הנתונים היבשים והלא מעודדים שבידו. כל אלה הם גם צדדים ולבטים בדרכה של אניה, שנדרשת להחלטות הרות גורל על חייה וחיי היקרים לה כשכל החלטה גובה מחיר מסוים, בין אם תאריך חיים ובין אם לא.

מי שמעניק קונטרה לבראן הוביג הוא סטלן סקארסגארד כתומאס, עם משחק מרוסן. סקארסגארד נע כילד חסר אונים שמחויב לגדול ולשקם את הזוגיות שלו רגע לפני שתאבד לעולם, ולא יכול עוד להתחמק מלענות על שאלות קשות או ממחוות גדולות כלפי אניה שמהן נמנע קודם לכן. החיכוך המחודש בינו לבין אניה מוביל לשורת מצבים שבוחנים את מערכת היחסים באופן פנימי וחיצוני, לעתים באופן קשה לעיכול, ואמיתות קטנות וגדולות חושפות החמצות שאין להן תמיד מזור או תיקון.

זוהי כף חובה בו זמנית לנאמנות ולהתפוררות של היחסים של אניה ותומאס - אין בסיפור שלהם ניצחון מכריע, רק נצחנות פירוס בתקווה לשרוד עוד קצת. אותם רגעים זעירים של שמחה, חמלה או נחמה מלאי הכנות המפוזרים בסרט מקרינים חום אנושי ואמיתי. על רקע המלחמה התמידית, שמתחילה מיד מיריית הפתיחה של הסרט, יש תחושה מעודדת שהולכת ונבנית, ואשר לא נקנית בזול אלא מורווחת. הגישה הנטורליסטית שבה נוקטת סודהל מנטרלת את הגבורה והמסכנות מהחוויה של הצפייה, ובכך מאפשרת גישה אל מסתורי היחסים של שתי דמויות מעניינות ופגומות. חוסר הכניעה לקדושת החולה כקורבן משבץ את הדמויות בשלל אבני חן מרהיבות, במקום לקשור להן עטרה מפוארת ומשעממת אחת.

מצד אחד, זהו סרט בעל ערכים נוצריים כמו חשיבות המשפחה וקיום טקסים, מצד שני זהו גם סרט שמדגיש את האינדיבידואליזם של אניה, שבוחרת להתמודד עם בשורות האיוב שלה בדרכים לאו דווקא אורתודוקסיות. בראיון, סיפרה הבמאית מריה סודהל שהיא נמנעה מלעשות סרט סנטימנטלי. כך היא מוליכה את הצופים דרך מסדרונות רגש בלי הכוונה ברורה, מה שמותיר את הצופים להסתובב כאבודים, ומקרב אותם אל הדמויות אף יותר. כשלא ברור מה עליך לחוש, הכאב הרבה יותר אותנטי, והיכן שנמצא הכאב נמצאת האמת.

תקווה, נורבגיה 2019
בימוי: מריה סודהל
126 דקות