המסך הגדול

חומות של תקווה

אם רעשי הרקע לא יאפילו על "ויהי בוקר" - הזוכה הגדול של טקס פרסי אופיר האחרון - יגלו הצופים (ואולי גם מצביעי האקדמיה האמריקאית לקולנוע) שמדובר בסרטו ההומניסטי ביותר של ערן קולירין, המעניק מבט חם, אנושי ופיוטי על החיים בין חומות

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 11.10.21

חגיגת הזכייה של "ויהי בוקר" בבימויו של ערן קולירין בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר 2021 הועמה בשל הצהרותיהם של חלק מהשחקנים וטוקבקים זועמים של פטריוטים נזעקים. כזכור, הודיעו בזמנו השחקנים כי לא יצעדו על השטיח האדום בבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, כל עוד השיוך הלאומי שלו הוא ישראלי. אל המדורה הושלך חומר בערה נוסף עת השחקנית-מלהקת של הסרט ג'ונא סולימאן ((זוכת פרס אופיר על שני התארים) נעדרה מטקס פרסי אופיר ושלחה הודעה טלגרמית שבה היא מבקרת בחריפות את המדיניות של ישראל.

כהרגלנו עם סרטים שעוסקים באופן ישיר או עקיף בסכסוך הישראלי-פלסטיני, את התוכן עצמו רודפות פרובוקציות והאשמות שאינן תמיד רלבנטיות ולא פעם מסיטות את הדעת מאיכותו האובייקטיבית. כשמתפזר ערפל הקרבות, מתברר כי סרטו הרביעי של ערן קולירין הוא סרט הומניסטי, שלא מחפש לקלגס את חיילי צה"ל, אלא נוקט ברגישות אנושית עם כל הדמויות שבו, כולל מורכבויות של הקונפליקטים, הפגמים והמעלות המצויים בכולנו.

חומות של תקווה

קולנוע אנושי ופיוטי. "ויהי בוקר". צילום: שי גולדמן, יח"צ

עלילת הסרט, המבוססת על ספרו של סייד קשוע, נסובה סביב סגר שמוטל על כפר ערבי בצפון, שבו מוצאים את עצמם נצורים זוג בורגני, סמי ומירה (אלכס בכרי וג'ונא סולימאן), שמגיע למקום לרגל חתונת אחיו של סמי. במהלך הימים שבהם הצבא גוזל את חופש התנועה והתקשורת של התושבים, אי הוודאות והתסכול גוברים, והדמויות עומדות בפני החלטות משנות גורל. את המצב האבסורדי והבלתי נסבל הזה מנהל קולירין בעדינות המתבקשת, וקודח במורכבות ובמחיר האנושיים שנובעים מהמנטליות של המצור והכיבוש אצל שני הצדדים. באדיבות אנסמבל השחקנים המדהים (הכולל את סלים דאו וח'ליפה נאטור), החיילים ותושבי הכפר הם אנשים בשר ודם, הנעים על הקשת שבין אדיבות לחשדנות, ושבסך הכל רוצים חיים שקטים ונטולי סכנה אבל כוחות גדולים מהם כופים עליהם יחסי עוינות.

אל חיי היומיום בכפר, ואיתם הדלות והמסכנות של הדמויות כפי שהן מתווכות לצופים על ידי דמותו של סמי, נוספת הפיוטיות הייחודית של קולירין שהופכת מפגשים אנושיים בסיטואציות כפויות לרגעים מלאי הומור, עצב וחמלה. כסרט שעוסק בשבירת חומות פנימיות וחיצוניות, "ויהי בוקר" ממשיך את הקו המאפיין של קולירין בפואטיקה של הבדידות, ומציף את השאיפה שלנו לקשר משמעותי עם אנשים אחרים ומילוי החלל שבנו.

זכיות וכותרות אינן זרות לקולירין. גם "ביקור התזמורת" שלו מ-2007 זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והיה אמור להיות נציג ישראל לאוסקר, אלא שהוא נפסל מן הטעם שרוב הדיאלוגים שבו הם בשפה האנגלית. במקומו נשלח "בופור", שהתברג לבסוף בחמישיית המועמדים לפרס הסרט הזר. "ביקור התזמורת" הציג מפגש תרבויות מרתק בין תזמורת מצרית לבין תושבי עיירת פיתוח, על רקע התקיעות - הגיאוגרפית והמנטלית - של שתי הקבוצות. לצד האנושיות והווירטואוזיות של העשייה הקולנועית, ולצד המשחק המשובח, היה משהו מלאכותי וסטטי באופן שבו מסגר קולירין את הסצינות ב"ביקור התזמורת", גישה שלעניות דעתי התוותה את דרכו והגיעה לשיא בסרטו הבא והפורמליסטי ביותר, "ההתחלפות". הפעם לא תהיה לקולירין בעיה לצעוד על השטיח האדום, שכן רובם המכריע של הדיאלוגים ב"ויהי בוקר" הם בשפה הערבית. הפעם לטעמי הוא גם הרחיק מאוד מהקיבעון הצורני שאפיין את סרטיו הקודמים, ויוצק את הרומן של קשוע אל תוך העולם הקולנועי הכי חי, אורגני ואמיתי שיצר עד כה.

"ויהי בוקר" מזכיר את התמות של "ביקור התזמורת" בהתמודדות של הדמויות עם מצב של קיפאון גיאוגרפי ומנטלי, אלא שהוא הולך צעד אחד קדימה אל תוך מציאות שאינה מסבירת פנים ולאו דווקא היתולית, ושבה אנשים רגילים, שנמצאים במצב בלתי רגיל, פונים בלית ברירה אל דרך ההתנגדות, כשהמציאות הפוליטית משתלבת בקונפליקטים האישיים שלהם. בזמן שאחיו של סמי וחבר ילדותו עבד מנסים לגבש דרכי התנגדות, הם מתמודדים במקביל עם תסכולים אישיים, ובשבילם זו דרך גם ליישב את הסכסוך הפנימי שלהם. עבד, שהוא הדמות האומללה והכנה ביותר ולכן זו שהכי קל לחוש אותה ביד (בגילומו של איהאב אליאס סלאמי הראוי לכל פרס), מנסה לשווא לזכות בלבה של אשה שלא מעוניינת בו, ומבחינתו אקט של ארגון מרי היא דרך להוכיח את ערכו.

חלק מהיופי של "ויהי בוקר" נובע בדיוק מזה, מהכישלון של הדמויות לנסח את מחשבותיהן, לנסח את המוסר והאידיאולוגיה שלהן, והכישלון לתרגם את הרצונות והתשוקות למעשים פיזיים. לכל אורך העלילה סיר הלחץ הולך וגדל, והמתיחות בין הדמויות השונות גוברת, או דווקא מביאה לפורקן, שיח ופתיחות שלא היו מתאפשרים במצב רגיל. ולמרות שהדמויות מתמודדות עם כוח חיצוני חזק מהן שסוגר עליהן, העוצמה שלהן מתבטאת בשלל דרכים סימבוליות ככל שהעלילה מתקדמת, דרך מוזיקה, ריקוד, מבט. או אפילו, כפי שמתבטא בסצינה האחרונה והעוצמתית בסרט, על ידי נוכחות.

ויהי בוקר, ישראל 2021

בימוי: ערן קולירין

101 דקות