למרות אורכו, "מחברות שחורות" הוא יצירה מונומנטלית הנאמנה לרוחה של ענקית המשחק רונית אלקבץ החושפת עומקים חדשים ביצירתה
איתמר שדה
פורסם: 12.12.21
בסוף שנות השמונים הפציעה לחיינו השחקנית רונית אלקבץ, והקולנוע הישראלי לא נותר כשהיה. לא חסרות שחקניות ישראליות מוכשרות ונפלאות, אך באלקבץ היה משהו שונה, היה בה כוח מכשף, ספק על-טבעי. כמו דמותה של פנינה בעלת היכולות המגיות בסרט "שחור", הדמות שהפכה את אלקבץ מוכרת לראשונה לקהל הרחב, היתה לה שליטה מוחלטת בפריים, יכולת להדליק או לכבות סצינות כמו מדורה גדולה. נדמה שסרט על אייקון משחק ויכולות סיפור בקנה מידה כמו של אלקבץ נראה כמשימה קשה עד בלתי אפשרית, אבל הפרויקט התיעודי "מחברות שחורות" של אחיה, הבמאי והשחקן שלומי אלקבץ, מוכיח אחרת.
יובהר תחילה, "מחברות שחורות" היא יצירה מונומנטלית, אחד ממפגשי האומן עם הקהל העוצמתיים ביותר שנוצרו בישראל. זהו פרויקט יוצא דופן בצורה ובתוכן שעוד ידובר בו רבות. במהלכן של שלוש וחצי שעות (המחולקות לשני סרטים), המתנהלות לאורה של כוהנת גדולה, שמש יוקדת של אשה אחת, ניתכים הפנים השונות שלה למכתב אהבה באותיות אש לא רק לשחקנית האהובה, אלא למקצוע המשחק בכללותו. אך למרות ההקדמה המפוצצת הזאת, מי שמצפה למצוא ביוגרפיה קולנועית פנורמית שבה אפשר לדפדף בקלות, צפוי להתאכזב. זהו אינו סרט על חייה של רונית אלקבץ, העובר בתחנות שונות ומנסה לפצח את המניעים שלה או דמותה המורכבת. זהו סרט על המהות שלה, על צירופי הגוונים השונים שמעניקים את צבעה הייחודי, הבלתי נשכח.
ראוי לייצג את רוחה. מתוך "מחברות שחורות"
הסרט כאמור מתפצל לשני חלקים, הראשון, בעל כותרת המשנה "ויויאן", מתמקד בסרט המכונן "ולקחת לך אישה", שבו רונית סיפחה את עצמה לתוך דמות ארכיטיפית של אשה מרוקאית שחיה ללא אהבה תחת דיכוי נצחי של בעלה, הלא היא ויויאן אמסלם. אותה דמות "קיעקעה" את תהילתה של אלקבץ, כמו גם את סיפור הוריה, והיא מגלמת אותה בעוד שני המשכונים. החלק השני, בעל כותרת המשנה "רונית", מתמקד בהמשכון השני "גט", הסוגר את הטרילוגיה הקולנועית של ויויאן, וזוהי שירת הברבור של רונית. במקביל לחתימת הגורל של דמותה של ויויאן, רונית מתמודדת עם מחלת הסרטן ועם השלכותיה השונות על הפקת הסרט ועל החיים הפרטיים שלה.
שני החלקים משקפים את התהליך היצירתי, כששתי דמויות, אחת מוחשית ואחת ממשית, מתחלפות ביניהן שוב ושוב. הטשטוש בין מה שמשוחק למה שנחווה בפועל, בין האמת למיצג, ניכר בשני החלקים, ומקבל זיכוך מיוחד בחלק השני הישיר והאגרסיבי יותר. ב"ויויאן" משאילה את עצמה רונית לדמות שונה, שדרכה היא מתעלת את סיפור הוריה ומנסה לשבור את קשר השתיקה בתרבות שבה היא גדלה. אותה השתקפות של חיים נטולי ההגשמה של אמה בזעקת הדמים של ויויאן מכה גלים בבית הוריה, כפי שהיא מכה גלים אצל מבקרי הקולנוע בפריז. חלק זה מצטיין במטען מורכב - היצירה כאמצעי לשינוי תפיסתי מול המחיר של יצירת סמלים תרבותיים, ובמקרה זה חשיפה אבסולוטית לקונפליקט של שני בני זוג תוך הפקעת האינטימיות והאנונימיות.
בחלק השני, "רונית", יש ניתוק מהדמות של ויויאן אל "דמותה" של רונית, והפוקוס מוטל עליה בעטיו של מאבק אישי שמתרחש במקביל לצילומי "גט". תהליך היצירה הופך להיות אינטר-טקסטואלי - המאבק לחופש של הדמות, הופך להיות המאבק של רונית לחיים. במרדף מול הזמן, מנסה רונית למצות את תפקיד חייה, להיות גם אם במקביל לכהונתה כבמאית ושחקנית. זהו מאבק איתנים שמצולם בלי הרף, בלי למצמץ, עם מבט שאינו מרפה וסאונד שאינו מאפיל על הווייתה של שחקנית דגולה בעלת אופי הארי, הנוטפת פגיעות וחולשה גדולה שמאיימות לפורר את יכולותיה היצירתיות.
את כל התהליך הטרנספורמטיבי הזה, לפני ואחרי המצלמה, מלווה אחיה הבמאי שלומי אלקבץ, שותפה ליצירת הטרילוגיה של ויויאן אמסלם. שלומי מעמיד לרשותנו חומרים תיעודיים שונים של רונית ושל הוריהם שצילם לאורך השנים (רשימת חומרי התיעוד שבסוף כל חלק הן עדות למחויבותו הארוכה לכך), ועושה בעזרתם חיבורים תמטיים שונים, תוך שהוא מלווה בווייס-אובר של מחשבותיו, או משמש בת קול לרונית. הדברור ורצף הצילומים מרגיש יותר מטבעי - הוא מרגיש כמו אופן הקריאה הנכון היחיד של "טעמי המקרא" האלקבצים. השותפות בין שני האחים עולה על אינטימיות רגילה של קשר דם וקוליגיאליות, היא סימביוטית. הם חלק מאותו השלם הטקסטואלי.
במהלך החלק הראשון, זוכים אחותו והוריו להסתכלות כירורגית אל הדמויות השונות שהם מגלמים זה בחייו של זו. שלומי לעומת זאת מצמצם את עצמו למונט'ז מהיר וקצר בסופו. האם זוהי דרכו לומר שהוא שחקן משנה או אורקל בסיפור? אולי כך הוא נמוג אל תוך המארג הסיפורי, באופן שהופך אותו להיות צד אחר באישיותה של רונית שנחלץ דרכו. שניהם כה שלובים זה בזה, כך שברגעים שבהם נראה שלומי ללא רונית יש תחושה חריגה של חוסר. בחלק השני, מגדיר שלומי את תפקידו כדמות כמגן, דווקא דרך דמותו של עורך הדין של ויויאן בסרט "גט". ההדהוד הזה בין שני האחים מקבל ביטוי פיזי מרסק בסוף "ויויאן", כאשר רונית מאבדת את שיערה וכשהיא ניצבת ליד שלומי הם נראים כתאומים.
אלקבץ גילמה במהלך חייה דמויות שונות ורבות, דרך חלקן אפשר להעביר קו מקשר - אשה חזקה ודעתנית, הבועטת במוסכמות ונלחמת בדיכוי, ושסופה להפסיד. האם מדובר בגזרת גורל של אותן הנשים? הסרט עוסק גם במושג הגורל דרך חיזיון שרודף את שלומי - רואה נסתרות בפריז שחזה את שקיעתה של רונית. אותו סוף הידוע כבר ברבים מהווה ענן המתקדר מעל הסרט, והטוען אותו במשמעויות שונות ובהילה טרגית, למרות שהסרט חוגג חיים ויצירה שמוסיפים להשפיע על התרבות בישראל עד היום. ובתוך כל הפנים השונות והרבות של "מחברות שחורות, שב ועולה כשרון אחד שמפעם בלבו. אלקבץ היא מספרת סיפורים אדירה, בעלת נוכחות קסומה, בלתי ניתנת להגדרה ולמסגור. הסרט הזה יותר מראוי לייצג את רוחה.
"מחברות שחורות - ויויאן", "מחברות שחורות - רונית", ישראל 2021
בימוי: שלומי אלקבץ
108 דקות; 100 דקות