סקירת קולנוע

ליידי דיקט

למרות ש"ספנסר" משמש כמכתב הערצה לנסיכה דיאנה, החד מימדיות שלו דווקא עושה עוול לגיבורה האיקונית שבמרכזו. למרות זאת, אי אפשר להסיר את העיניים מהצילומים היפהפיים והתלבושות המפוארות

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 10.2.22

אלוהים נצור את המלכה! סיפורה של הנסיכה דיאנה ספנסר, אהובת הממלכה הבריטית, זוכה לעוד ניסיון על המסך הגדול אחרי "דיאנה" המשוקץ משנת 2013. ב"ספנסר", שבוים על ידי פבלו לריין ונכתב על ידי סטיבן נייט, מתוארים מספר ימים בחייה הסוערים של הגיבורה העממית.

בשנת 1991, משפחת המלוכה הבריטית מתכנסת באחוזה בנורפוק כדי לחגוג את חג המולד בצוותא, אלא שבאותה העת דיאנה (קריסטן סטיוארט) חווה משבר על רקע כשלון הנישואים שלה לנסיך צ'רלס וכורעת תחת נטל קיום הלכות בית המלוכה. אנשי שירות שונים נזעקים כדי למזער נזקים ולהחזיר אותה לתלם. האם "הנר ברוח" תצליח לשמור על הלהבה שלה מול רוחות ההתנגדות של בית מלוכה?

המסגרת שבחרו יוצרי "ספנסר" - הצצה לחייה של הדמות האיקונית דרך מספר ימים קריטיים - היא בחירה מעניינת בעלת פוטנציאל רב. אבל הגישה הבעייתית שלהם אל דיאנה והסובבים אותה מתבררת די מהר. כבר מרגע הפצעתה ברכב, מוגדרת דיאנה ככליל הטוב והצניעות, ואילו הדמויות סביבה כערפל סמיך של נפיחות עצמית ודיכוי החופש. מנקודה זו והלאה הסרט הופך למסע למציאת האור בחשכה עם פסקול אגרסיבי של כינורות, הנועד כנראה להדגיש את הדיסהרמוניה שאנו אמורים לחוש בין שני הכוחות.

ליידי דיקט

נשאבת לדמותה או הופכת אותה לפלקט? קריסטן סטיוארט כנסיכה דיאנה. צילום: יח"צ

משפחת המלוכה זכתה כבר לאינספור ייצוגים דרמטיים, כשנדמה שהמגמה הביקורתית כלפיה הולכת ומתחזקת עם השנים. יוצרי "ספנסר" אינם נמנים על חסידי המשפחה בלשון המעטה. היחס של היוצרים אל המשפחה נגוע בתיעוב באופן ברור, מה שאוזק את ידיהם וגורם לדמויות להפוך לגרוטסקות של המעמד הגבוה.

במשך שעתיים מוצגים צ'רלס והמלכה אליזבת כיצורים אפתיים וחסרי לב, הממלאים בדממה את החלל בעין בוחנת תמיד, תוך התעלמות מהמצוקה של הגיבורה. ברגעים הספורים שבהם מקבלים צ'רלס ואליזבת דיאלוג, הוא מתרה בדיאנה ליצור לעצמה פרסונה נוספת, "שתי דיאנות" כדבריו, כדי לשדר עסקים כרגיל, ואילו אליזבת מנחילה לה שהמונרכיה היא לא יותר מדיוקן על מטבע. התפיסה המחפיצה של דיאנה היא כל מה שהצופה חווה במסדרונות הלבירינתיים של האחוזה, וביתר שאת כשנשלחות אליה מלבישות להלביש אותה כשם שהיתה בובה.

מרגע הכניסה של דיאנה אל שטח האחוזה היא חיה חיים של סבל צרוף. אין לאשה הזאת מנוחה מהגיהנום הפרטי שלה, והסיפור הופך לסיפור גבורה בצל מחלת נפש. היוצרים מפספסים מה שהיה יכול משל מורכב על חיי אשה פורצת דרך בסביבה תרבותית ופוליטית שמרנית, ומצרים את הסיפור לכדי מכתב הערצה פופוליסטי, האוחז באמת אחת ויחידה: דיאנה, אהובת ההמון, היתה קורבן של מערכת מדכאת.

אליבא ד"ספנסר", דיאנה היא ז'אן דארק. גם נסיונות מעניינים לתת תוקף לאמת הזאת על ידי דימויים כמו מחרוזת פנינים כאזיק על הצוואר, או רוחה המהלכת במסדרונות של אן בולין (שנרצחה על ידי בעלה הנרי השמונה בעוון בגידה בו), לא מצליחים להרים את הסיפור.

לעומת חוורונה של העלילה, הפן האסתטי של הסרט הוא חוויה חזותית מענגת. קשה להסיר את המבט מקולקציית התלבושות המפוארות של דיאנה, שכמו נלקחה בהשאלה ממוזיאון. התלבושות הנהדרות הללו משתלבות בתוך המרחבים המרשימים של האחוזה, ואלה יוצרים יחד קומפוזיציה עוצמתית על ידי הצילום היפהפה של קלייר מתון; מתון מנכיחה בכל רגע את הבדידות של דיאנה, גם כאשר זו נמצאת במרחבים פתוחים, וכמו בצילום שלה ב"דיוקן של נערה עולה באש", היא ממסגרת פריימים כציורי שמן ססגוניים וזבי חיים.

גילומה של הנסיכה דיאנה בידי קריסטן סטיוארט ("דמדומים") זוכה לשבחים מקיר אל קיר, ונחשב למוקד משיכה לסרט. עלי להודות כי בצפייה ראשונה גם אני התרשמתי מהיכולת של סטיוארט להישאב אל תוך הדמות הרדופה. אבל במבט נוסף, אחרי שהשפעת הההתלהבות הראשונית דעכה, מצאתי את המשחק שלה טכני, מתאמץ ובלתי טבעי. דיאנה של סטיוארט היא מצב אחד, היא מתנשפת, מקשיחה כתפיים, ומבטה מתרוצץ בחוסר מנוחה. הנוירוטיות וההתרסה של הנסיכה מוויילס לא רק מעייפות, הן גורמות לדיאנה של הסרט להיראות יותר כמו חיקוי מאשר אדם אמיתי. זוהי מסיכה אחת קבועה בנשף המסיכות הזה, ואפילו ברגעים שבהם דיאנה נמצאת בחיק ילדיה, זמן שבו היא חופשייה להיות עצמה, סטיוארט משתמשת באותן מניירות ויורה משפטים קצובים באותה אפיסת הכוחות.

דמותה של דיאנה כפי שעולה בסרט החזירה אותי אל "אשה תחת השפעה" של ג'ון קסוואטס, שם אשה משוחררת כורעת תחת הקודים החברתיים וחווה התמוטטות עצבים בזמן הנסיקה שלה אל החופש. המשחק של ג'ינה רולינס בתפקיד מייבל, האשה אחוזת הדיבוק, היה מלוטש בניאונסים ועיצב לנו אשה אמיתית, בעלת קשת התנהגויות שונות וסותרות. הכניעה אל האיקוניות של דיאנה כאישה טרגית שנדחפה אל הקצה עושה לה עוול, והופך אותה לדמות חד מימדית.

דווקא שחקני המשנה שון האריס וטימותי ספול עושים מטעמים מהתפקידים הקצרים שלהם. האריס מגלם את השף המלכותי, שמדבר אל הטבחים שלו ברטוריקה של מלחמת שוחות, אבל גם משמש כבן סודה האמפתי של דיאנה. ספול מגלם רב משרתים, ולמעשה מתווך בין משפחת המלוכה האילמת לדיאנה ומשמש כקול שמצדד בהקרבה העצמית מול המסורת. שני השחקנים המנוסים, בדרכם המאופקת והמדודה, ממצים עד הסוף את האנשים הקטנים שניתנו להם, הופכים אותם לבשר ודם ומבליטים כמה המימד האנושי חסר אצל שאר הדמויות. שניהם אגב מסתדרים מצוין גם בלי תחפושות יוצאות דופן ומנקרות עיניים. אני לא בטוח אם אפשר לומר את אותו הדבר על "ספנסר" עצמו.

ספנסר, אנגליה 2021

בימוי: פבלו לרין

117 דקות