מראה מראה שעל הקיר

דמותו של קנדימן, דמות אניגמטית בעלת וו במקום יד ומכוסה בדבורים (כתוצאה מזוועות הלינץ' שעברה), נקרעת מתוך הטרגדיה הפרטית שלה והופכת בסרט הזה לדמות אונטולוגית המחברת בין היסטוריה של דיכוי ורדיפה של אנשים שונים. במהלך דואלי חכם, הוא גם האויב של הסרט אבל גם גיבור עממי במקביל, גיבור שקהילה חלשה וחסרת הגנה יצרה לעצמה עם הנכחה של סימני הסבל. אצל ישו זה היה הצלב וכתר הקוצים, אצל הקנדימן זה הוו והדבורים.

כוחו של הסרט נעוץ בשילוב בין תסריט חכם ודחוס לבין החלטות בימוי נכונות ולא צפויות של דאקוסטה. במהלך שעה וחצי מתיישבים יחד נושאים רבים עם עומק אינטלקטואלי מפתיע. בין היתר מדובר פה על תפקיד הסיפור כאמצעי של ביטוי התנגדות, על אמנות כאמצעי של קבלה ושל דיכוי בעת ועונה אחת, על המתח בין דימוי עצמי לבין דימוי קולקטיבי, על אלימות משטרתית ועוד. נושאים אלה טוענים את הסרט בכל כך הרבה רבדים תוכניים וויזואליים עד שהמוח יוצא מחורר, אבל בזכות הבימוי המסוגנן היצירה אלגנטית וקוהרנטית, גם כאשר יש תחושה שהמציאות נפרמת.

אפשר לדון בהרחבה בנושאים של תפיסות מציאות ונקודות מבט ב"קנדימן", לא פחות מאשר ביצירות גדולות כמו "לאס מנינאס" של ולסקס, ולאקאן היה רווה נחת מהמשמעויות הפסיכולוגיות והליבידינליות שבשימוש במראות לכל אורך הסרט. אבל מדובר פה גם בסרט אימה אחרי הכל, ובפונקציה הזו דאקוסטה מיטיבה עם הבימוי שלה והופכת כל סצינה למצמררת ומאיימת. היא מערימה על הצופים שוב ושוב ומשתמשת במניפולציה של נקודת המבט כנגדם. בסצנה אחת לדוגמה היא מצלמת רצח ממרחק רב וללא סאונד - בניגוד חד לבנייה שקדמה לו – ומטעינה כך את הקורבן בחוסר אונים גדול יותר.

סרט אימה טוב מייצר פחד היכן שהוא לא היה קיים בעבר, הוא גורם למי שצופה בו לחוש שיש זיקה בין המציאות של הסרט והמציאות של חייו. ב"קנדימן" צפיתי בהצגת לילה. בצאתי קיבל את פני בית קולנוע ריק מאדם. בתוך השקט מקפיא הדם של חדר השירותים עמדתי לבדי מול מראה רחבת ידיים, מתבונן בהשתקפות, ספק מתגרה בעצמי לומר את השם האסור חמש פעמים. ולרגע קט עברה במוחי תהיה מצמיתה שמא הסיפור שזה עתה ראיתי זלג אל המציאות שמחוץ לסרט ושניהם נתפרו זה בזה כהמשך לאגדת הרוח שמוסיפה להתפתח ולהשתנות. הרי הגאונות של יצירה זו.