המסך הגדול

מראה מראה שעל הקיר

"קנדימן" הוא לא רק אחד מסרטי האימה הטובים של השנה, הוא גם יצירה רבת רבדים עם מסר חברתי חשוב ועכשווי

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 19.9.21

"קנדימן", סרט ההמשך הישיר ל"קנדימן" מ-92', עורר סקרנות מיוחדת מכמה סיבות. הראשונה היא כמובן שהתסריט שלו נכתב על ידי ג'ורדן פיל, מי שחתום על להיטי האימה "תברח" ו"אנחנו" (לכתיבת התסריט שותפים הבמאית ניה דאקוסטה והמפיק וין רוזנפלד). הסיבה השנייה היא שהבמאית היא אישה אפרו-אמריקאית, לא בדיוק חזון נפרץ בתחום הבימוי של ז'אנר סרטי האימה. וסיבה נוספת, היא שמדובר במותג נשכח שלא הצליח להתרומם וזכרונו הועם מול מותגים בולטים יותר כמו "סיוט ברחוב אלם" ו"המסור".

"קנדימן" של 1992 הביא את סיפורה של אקדמאית לבנה שחוקרת אגדה על רוח נקמנית של אפרו-אמריקאי המתעוררת לחיים כאשר אומרים את שמו חמש פעמים מול המראה; החוקרת כצפוי מעירה אותו לשרשרת רציחות גרפיות. השטיק של אמירת השם חמש פעמים הפך לשם דבר והוליד אתגרי אומץ לילדים לשנים לבוא, אבל הנופך האמיתי של הסרט הגיע מהרקע ההיסטורי הייחודי של הרוח ומניעיו - צייר אפרו אמריקאי מהמאה ה-19 שנרצח בלינץ' על ידי המון לבן לאחר שאשה לבנה הרתה לו - נושא חריג בנוף סרטי האימה של שנות התשעים.

מראה מראה שעל הקיר

מצליח לדייק את הנרטיב של הסרט הראשון. "קנדימן 2021"

"קנדימן" היה בזמנו הצלחה צנועה בהחלט, שפילסה את הדרך לשני סרטי המשך שהשכיחו את המורשת המעניינת של הסרט. אבל כאשר צופים ב"קנדימן" החדש, מבינים כמה הנושאים של הסרט המקורי עדיין רלבנטיים, ומדוע בחרו פיל ושותפיו לנבור דווקא באגדה הזאת ולהפיח בה חיים חדשים. יש להם הרבה מה לומר, והם מצאו קנבס גדול ועמוק מספיק כדי לעשות את זה.

27 שנים אחרי עלילת הסרט המקורי, אמן פלסטי בשם אנתוני (יאיא עבדול-מאטין השני), שהקריירה שלו נמצאת בדעיכה, נתקל בסיפור הסרט הראשון. המפגש מעורר אצלו השראה, אך גם את הרוח הרצחנית פעם נוספת. בין אנתוני לבין הרוח נוצרים יחסים סימביוטיים ואמביוולנטיים שמאחוריהם עומדת מורשת חברתית עקובה מדם.

פיל ושותפיו לא מתייחסים כלל אל שני ההמשכים, אלא רק לסרט המקורי. הם עושים זאת בדרך מקורית - הסרט הראשון מוזכר באקספוזיציה קצרה כאגדה רוויה באי דיוקים בפי אחת מהדמויות, בעיקר אינפורמציה אייקונית שהיא גם מה שהצופים הלא אדוקים זוכרים מהסרט ההוא. במהלך המבריק הזה, הם מנסחים אמירה מעניינת על התפקיד של סרטים ביצירת מיתולוגיה, בהשכחתה ובסילופה. "קנדימן" החדש מצליח כסרט המשך (או ריבוט, גם כאן יש מקום לדיון מעניין) לדייק את הנרטיב של הסרט הראשון על ידי גילויים חדשים, כמו פירוש חדש או אבן רוזטה הבאים לבאר טקסט עתיק. ההבנה העמוקה בתמות החמקמקות של הסרט המקורי משמשת כדי לצמוח עד צמרות גבוהות, ולהעמיד אמירה חברתית חדשה עכשוויות ומסעירה על תרבות ההתנגדות וההנכחה של סבל היסטורי בקרב אפרו-אמריקאים.

דמותו של קנדימן, דמות אניגמטית בעלת וו במקום יד ומכוסה בדבורים (כתוצאה מזוועות הלינץ' שעברה), נקרעת מתוך הטרגדיה הפרטית שלה והופכת בסרט הזה לדמות אונטולוגית המחברת בין היסטוריה של דיכוי ורדיפה של אנשים שונים. במהלך דואלי חכם, הוא גם האויב של הסרט אבל גם גיבור עממי במקביל, גיבור שקהילה חלשה וחסרת הגנה יצרה לעצמה עם הנכחה של סימני הסבל. אצל ישו זה היה הצלב וכתר הקוצים, אצל הקנדימן זה הוו והדבורים.

כוחו של הסרט נעוץ בשילוב בין תסריט חכם ודחוס לבין החלטות בימוי נכונות ולא צפויות של דאקוסטה. במהלך שעה וחצי מתיישבים יחד נושאים רבים עם עומק אינטלקטואלי מפתיע. בין היתר מדובר פה על תפקיד הסיפור כאמצעי של ביטוי התנגדות, על אמנות כאמצעי של קבלה ושל דיכוי בעת ועונה אחת, על המתח בין דימוי עצמי לבין דימוי קולקטיבי, על אלימות משטרתית ועוד. נושאים אלה טוענים את הסרט בכל כך הרבה רבדים תוכניים וויזואליים עד שהמוח יוצא מחורר, אבל בזכות הבימוי המסוגנן היצירה אלגנטית וקוהרנטית, גם כאשר יש תחושה שהמציאות נפרמת.

אפשר לדון בהרחבה בנושאים של תפיסות מציאות ונקודות מבט ב"קנדימן", לא פחות מאשר ביצירות גדולות כמו "לאס מנינאס" של ולסקס, ולאקאן היה רווה נחת מהמשמעויות הפסיכולוגיות והליבידינליות שבשימוש במראות לכל אורך הסרט. אבל מדובר פה גם בסרט אימה אחרי הכל, ובפונקציה הזו דאקוסטה מיטיבה עם הבימוי שלה והופכת כל סצינה למצמררת ומאיימת. היא מערימה על הצופים שוב ושוב ומשתמשת במניפולציה של נקודת המבט כנגדם. בסצנה אחת לדוגמה היא מצלמת רצח ממרחק רב וללא סאונד - בניגוד חד לבנייה שקדמה לו – ומטעינה כך את הקורבן בחוסר אונים גדול יותר.

סרט אימה טוב מייצר פחד היכן שהוא לא היה קיים בעבר, הוא גורם למי שצופה בו לחוש שיש זיקה בין המציאות של הסרט והמציאות של חייו. ב"קנדימן" צפיתי בהצגת לילה. בצאתי קיבל את פני בית קולנוע ריק מאדם. בתוך השקט מקפיא הדם של חדר השירותים עמדתי לבדי מול מראה רחבת ידיים, מתבונן בהשתקפות, ספק מתגרה בעצמי לומר את השם האסור חמש פעמים. ולרגע קט עברה במוחי תהיה מצמיתה שמא הסיפור שזה עתה ראיתי זלג אל המציאות שמחוץ לסרט ושניהם נתפרו זה בזה כהמשך לאגדת הרוח שמוסיפה להתפתח ולהשתנות. הרי הגאונות של יצירה זו.

קנדימן, ארה"ב 2021

בימוי: ניה דקוסטה

תסריט: ג'ורדן פיל, וין רוזנפלד וניה דאקוסטה