עומס במערכת

לכאורה, מדובר בשלוש מעשיות המביאות את סיפורם של עיתונאים המאוגדים תחת מגזין אחד, והנוגעות לאספקטים שונים של העיר. זהו הקשר היחיד ביניהם, והוא תלוש עד תמוה. אבל הבעיה הגדולה יותר היא, שאנדרסון מתייחס אליהם כאל שלושה סרטים שונים, מה שאומר שהוא נוהג בהם במתודה האנדרסונית האופיינית. הוא משקיע זמן רב בכל סיפור עם הקדמה והסברים ארוכים, וכך חצי מהסיפור כבר הלך על סוגי מזון, תחביבים של הדמויות ושאר איזוטריה עוד לפני שהעלילה התחילה להתקדם ולקבל הזדמנות להבשיל לסיפור מלא. התוצאה היא התקפה חזותית ומילולית חסרת מעצורים, מתישה וטרחנית, ממש כמו לשנן למבחן חומר של סימסטר שלם בשעה וחצי. זו חוויה המזכירה ריצה במוזיאון בלי לעצור ולהתמקד ביצירות השונות המעטרות את הקירות. אין רגע לנשום, אין רגע להתאהב. הנה עוד לוקיישן, הנה עוד קבוצה של דמויות משנה, הנה עוד אנכרוניזם הקרוב ללבו של אנדרסון. כמה עומס, כמה מעט מזה מתחבר. כמה יופי מבוזבז. לא רק שקשה לעקוב אחרי כל זה, קשה שיהיה לך איכפת כצופה מהמתרחש. וכשהתיאבון הופך לקושי לבלוע, חוזרים הביתה רעבים. אם למקם את הסרט במונחים של העולם העיתונאי, זוהי רכילות ולא כתבת עומק.