סקירת קולנוע

עומס במערכת

עם אינפורמציה דחוסה ולעתים אף מעיקה, "הכרוניקה הצרפתית" סרטו החדש של ווס אנדרסון הוא שורה של אנקדוטות והבזקים אסתטיים מתישים שלא מבשילים לסיפור אחיד

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 4.1.22

ווס אנדרסון. במאי, תסריטאי, מעצב, רומנטיקן של העבר. זהו סרטו העשירי. סגנונו המוקפד והאקצנטרי קנה לו קהל מעריצים. לעתים קרובות כותב שורות אלה נמנה עליהם. לא הפעם. בסרטיו הקודמים ידע אנדרסון לשלב בין אסתטיקה מפעימה הראויה להנפקת גלויות לבין דמויות חריגות ומסקרנות ומוזיקה מובחרת. הסרטים הקודמים הציעו פלטה של צבעים יחידה במינה, גם אם הסיפור הפך לא פעם למשני או לא היה מספיק בשל. הבעיה בסרטו החדש, "הכרוניקה הצרפתית", איננה האסתטיקה או הדמויות. מאלה יש יותר מאי פעם. הבעיה היא שאין בו כמעט סיפור.

עומס במערכת

דמויות ואסתטיקה על חשבון הסיפור. "הכרוניקה הצרפתית"

בסרטיו הקדומים של אנדרסון היסודות הונחו באמצעות אקספוזיציה מהירה. כאן כל הסרט מרגיש כמו פתיחה של משחק קופסה. כמו רשימות. אינפורמציה קופצת לאינפורמציה. רצף של מידע בלתי פוסק שרק מקצתו בעל חשיבות עלילתית. בסרטיו הקודמים היה סיפור אחד, אשר במהלכו היינו במחיצתן של דמויות בלתי שגרתיות. הן התחילו כלא מובנות ואפילו מרתיעות, ובדרך למדנו אותן על בוריין והתאהבנו בהן. אהבנו את המוזיקה, את עיצוב הפריים, את תנועת המצלמה האיקונית. היתה לנו אפשרות להיכנס לתוך הראש של העולם שאנדרסון בורא על המסך. אבל כאן הוא אינו מסתפק בסיפור אחד. הוא אובססיבי לפרטים, לתמונה הגדולה. ב"כרוניקה" הוא מנסה לצייר תמונה של לא פחות מעיר בדיונית שלמה.

לכאורה, מדובר בשלוש מעשיות המביאות את סיפורם של עיתונאים המאוגדים תחת מגזין אחד, והנוגעות לאספקטים שונים של העיר. זהו הקשר היחיד ביניהם, והוא תלוש עד תמוה. אבל הבעיה הגדולה יותר היא, שאנדרסון מתייחס אליהם כאל שלושה סרטים שונים, מה שאומר שהוא נוהג בהם במתודה האנדרסונית האופיינית. הוא משקיע זמן רב בכל סיפור עם הקדמה והסברים ארוכים, וכך חצי מהסיפור כבר הלך על סוגי מזון, תחביבים של הדמויות ושאר איזוטריה עוד לפני שהעלילה התחילה להתקדם ולקבל הזדמנות להבשיל לסיפור מלא. התוצאה היא התקפה חזותית ומילולית חסרת מעצורים, מתישה וטרחנית, ממש כמו לשנן למבחן חומר של סימסטר שלם בשעה וחצי. זו חוויה המזכירה ריצה במוזיאון בלי לעצור ולהתמקד ביצירות השונות המעטרות את הקירות. אין רגע לנשום, אין רגע להתאהב. הנה עוד לוקיישן, הנה עוד קבוצה של דמויות משנה, הנה עוד אנכרוניזם הקרוב ללבו של אנדרסון. כמה עומס, כמה מעט מזה מתחבר. כמה יופי מבוזבז. לא רק שקשה לעקוב אחרי כל זה, קשה שיהיה לך איכפת כצופה מהמתרחש. וכשהתיאבון הופך לקושי לבלוע, חוזרים הביתה רעבים. אם למקם את הסרט במונחים של העולם העיתונאי, זוהי רכילות ולא כתבת עומק.

הכרוניקה הצרפתית

ארה"ב 2021

בימוי: ווס אנדרסון

107 דקות