פטה מורגנה

וילנב עוטף את העלילה במעטפת מפוארת של קאסט עתיר כוכבים (אפילו את התפקידים הקטנים מאיישים שחקני איי ליסט), לוקיישנים מצמררים (המדבר מעולם לא נראה כה מאיים) ואפקטים מרשימים (לא תסתכלו על יותר על תולעים אותו הדבר), אבל מתחת לכל אלה יש הזנחה לא רק של המרכיבים הסיפוריים, אלא גם של אלו האנושיים. הסרט הוא מכונה קרה, מכנית, חסרת חיים, הנעה כל הזמן קדימה ויש בה מעט מדי רגש ונשמה מכדי שיהיה אפשר להתחבר אליו ממש. ואלמלא הרובד העיצובי, ייתכן והסרט היה כה ערום עד שהיה מרגיש כמו סרט פעולה חלול.

אותו עיצוב קפדני של וילנב גם מפריע לסצינות הפעולה ולרגעי הדרמה להגיע למיצוי. הקרבות מתרחשים על רקע תרעומת קבועה של מוזיקה אפית ומצולמים באופן מרוחק ומסוגנן; הכל מרגיש חשוב ודרמטי מבלי שיש בכך צורך, וכך רגעים דרמטיים עוצמתיים (במיוחד סצינה מפורסמת אחת המערבת רעל) מאבדים מכוחם בגלל החלטות עריכה מפוקפקות, המייצרות קשרים ויזואליים יצירתיים בין אירועים שונים.

אחד המאפיינים הבולטים של סרטיו של וילנב הוא מחסור בהומור, והפעם זה ניכר במיוחד. כנראה שמתישהו בין 2021 לשנת עשרת אלפים האנושות איבדה לחלוטין את חוש ההומור שלה, כי למרות הקאסט הענק תתקשו למצוא דמות אחת שאיננה שקועה בעגמומיות, חמורת סבר, לקונית או נבואית על גבול הגיחוך. היעדר ההבדלים באישיות או ביכולות של הדמויות גורם לחוסר הזדהות איתן וזה לא ממש משנה אם נלך לאיבוד בתוך האנסמבל הגדוש. בכל פינה בסרט ניתקל בלוחם כל יכול הנאמן לאמונתו עד מוות, או במנטליסט קנאי ויהיר בעל יכולת קוגניטיבית נדירה לבלבל את המוח לשאר הדמויות (ולצופים) עד שכל אלה סרים למרותו. אין בחוויות המאובקות של הגיבורים הללו תובנות של ממש על עצמם או על המצב האנושי, וכל ניסיון של התסריטאי לשים בפיהם משפטי חוכמה ספורדיים רק מעורר את התחושה שהם מחזיקים ספר מובאות של ג'ורג ברנרד שואו חייזרי כלשהו ליד המיטה ולא מדברים מדם ליבם.

בראש פירמידת הדכדוך עומדת דמותו של פול אטריאידס, ילד תפנוקים שמייעדים אותו מתחילת הסרט לתפקיד של גואל השממה. הדמות השטוחה לא מקבלת סיוע מגילומו האדיש של השחקן טימותי שאלאמה, שמוסיף עוד תצוגת משחק חדגונית של אותו הנער המיוסר והמופנם מ"קרא לי בשמך". בתוך המסגרת האפית של "חולית", שאלאמה הוא בבחינת סוס פוני שהוכנס לתוך מירוץ סוסים - אין לו את האנרגיה, הכריזמה או העסיסיות כדי להוביל תאגיד סיפורי שכזה.

גם העלילה עצמה נופלת קורבן לגשטלט המשונה שאימץ וילנב, שבמבנה פסיכולוגי אחיד מחבר בין כל הדמויות בסרט שבו די במשפט חידתי או במבט כדי שדמות אחת תבהיר לשנייה את דרכי הפעולה והמניעים שלה. הקונפליקטים נוטים להיות יותר פיזיים מאשר מילוליים, מה שפוגע בהישג האינטלקטואלי של הסיפור המוגבל ממילא. וכך, מה שנותר אחרי שהחול ו"המרקוח" מתפוגגים, הוא סיפור בנאלי ומוכר על מלחמה בין טוב לרע שנופח למימדים תנ"כיים.

אחד מהמורים שלי באוניברסיטה טען בזמנו, שעיבוד שעושה חסד עם המקור חייב לשם כך לבגוד בו. כאשר נטל קובריק למסך הגדול את הקלאיסקה הספרותית של סטיבן קינג "הניצוץ", הוא המרה את פיו של קינג, שינה הסברים חד משמעיים ובוטים לכדי מסתורין, הפך סימני קריאה לסימני שאלה, ויצר את אחד מהעיבודים הקולנועיים האהובים לספריו של קינג. היצירה המסעירה ו"החדשה" בצורתה ובפסיכולוגיה שלה החזירה צופים שוב ושוב כדי לחוות אותה מחדש ולנסות ולפצח את השכבות השונות שבה. ב"חולית" כל מה שחשוב חשוף לעין, אין ביצירה זו מה לפצח, וספק אם מי מהצופים יחזור אל הארגז הזה וימצאו דבר זולת חול.