סקירת קולנוע

פטה מורגנה

הזמן לא נטה חסד לעלילת הספר "חולית", ולמרות התשוקה המורגשת של הבמאי לפרויקט, התוצאה היא סרט שהוא כמו מדבר בלילה - מנוכר, קר וחסר חיים. איפה קובריק כשצריך אותו

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg
איתמר שדה
פורסם: 22.10.21

היקום כמרקחה, בשנת עשרת אלפים נשלח בית האצולה אטריאדיס לכוכב הלכת המדברי אראקיס כדי לפקח על כריית המרקוח, סם מיסטי שבזכותו מתאפשר מסע מהיר בחלל. זה לא מתקבל בעין יפה על ידי בית הארקונן, שאספקת המרקוח מהווה את עיקר ההכנסות שלו. הסכסוך בין שני הבתים יוביל לטלטלות בכוכב ובסדר הקוסמי. זהו התקציר של "חולית", אחד מהסרטים הכי מצופים של השנה שמגיע סוף סוף למסכים אחרי עיכובים רבים.

ספרו של פרנק הרברט, שעליו מבוסס הסרט, ראה אור לראשונה בשנות השישים והיה למותג מצליח ומשפיע. היו כמה נסיונות לעבד אותו לסרטים שלא צלחו, ועיבוד אחד של דיוויד לינץ' מ-1984 שזכור לדראון. הפעם נטל את היוזמה הבמאי דני וילנב, שמאחוריו כבר שני סרטים משמעותיים בז'אנר המדע הבדיוני ("המפגש, ו"בלייד ראנר 2049") ועבורו הפרויקט היה משאלת לב.

הסרט מכסה בפועל רק חצי מעלילת הספר, כך שהצופים ייאלצו להמתין בסבלנות עד שיצולם החצי השני, אם בכלל יאושר להפקה. האישור תלוי כמובן בהצלחה הקופתית של החלק הראשון, שזכה לתקציב הפקה מכובד מחברת האחים וורנר. מעבר לאי הוודאות הזאת, ישנה תחושה של סיפור חלקי או מקוטע, והסרט מרגיש כמו גיבושון המכין את הצופים לקראת ההמשך, שבו בתקווה הם יקבלו את מבוקשם. אבל ל"חולית" מספיק בעיות אחרות.

פטה מורגנה

הרבה חול ואין מה לאכול. "חולית"

מעטים יחלקו על כך ש"חולית" הוא ספר חשוב ופורץ דרך בז'אנר המדע הבדיוני, שהשפיע רבות על דורות של כותבים. אבל מה שהיה חדשני ורב המצאה בשנות השישים לא בהכרח עומד במבחן הזמן, ולמרבה הצער עלילת הספר ההוא נראת היום אנכרוניסטית וחיוורת מול שאר פיתוחי הז'אנר של השנים האחרונות, שהספר עצמו בישר. בחורצ'יק מדוכא שמנבאים לו את הצלת האנושות? תרמנו כבר ב"מטריקס". אפוס רחב יריעה על מלחמה פוליטית בין בתים? "משחקי הכס" התקשרו. תולעים ענקיות במדבר? עשינו טיפול מונע עם קווין בייקון ב"פחד עד מוות". ועל איחוד שבטים במדבר כבר למדנו כבר בשיעורי תנ"ך ביסודי. גם הרעיונות העיצוביים והאיקונוגרפיה של הספר נטמעו מאז באינספור יצירות, כך לדוגמה הסרט התיעודי על כשלונו של הבמאי אלחנדרו חודורובסקי לעבד את "חולית" לסרט בשנות השישים מלמד שמתוך הכישלון נולדו רעיונות עיצוביים והשראות לשלל סרטי מדע בדיוני, כולל "הנוסע השמיני" ו"מלחמת הכוכבים".

וילנב עיבד את הספר באהבה רבה אל המסך הגדול וזה ניכר בכל אספקט, אך מרוב אהבתו הוא לא עשה את השינויים וההתאמות הנדרשים כדי להציל אותו מצעדת הזמן. וילנב יצר נוף פנטסטי וחלומי כדי להעשיר את הטקסט, ובהיבטים הטכניים אין ספק שהוא גובר על העיבוד הקודם והקלוקל של לינץ' מ- 1984. אבל הנאמנות העיוורת של וילנב לעלילת הספר מותירה את הראשוניות של הסיפור ולא מעדכנת אותו מספיק לתקופה שבה קיימת אינפלציה של יצירות פנטזיה ומדע בדיוני בטלוויזיה עם נכונות של היוצרים ללכת יותר רחוק מאי פעם.

במקום להעמיק בפסיכולוגיה, בפוליטיקה ובאקולוגיה של הרומן, וילנב מותיר את הטקסט על כנו, בל יוסיף ובל יגרע, וכתוצאה מכך הוא גם הופך את עלילת הסרט ללא רלבנטית ולא מספקת. בזמן שיוצרי קולנוע וטלוויזיה עוסקים במורכבות האנושית וטשטוש של המוסר, החלוקה הדיכוטומית המוחלטת שבבסיס הסיפור בין הטובים (בית אטריאידס) לרעים (בית הארקונן), הכוללת שימוש בתאורה להדגשת העניין, נראת כיום פשטנית ונאיבית.

וילנב עוטף את העלילה במעטפת מפוארת של קאסט עתיר כוכבים (אפילו את התפקידים הקטנים מאיישים שחקני איי ליסט), לוקיישנים מצמררים (המדבר מעולם לא נראה כה מאיים) ואפקטים מרשימים (לא תסתכלו על יותר על תולעים אותו הדבר), אבל מתחת לכל אלה יש הזנחה לא רק של המרכיבים הסיפוריים, אלא גם של אלו האנושיים. הסרט הוא מכונה קרה, מכנית, חסרת חיים, הנעה כל הזמן קדימה ויש בה מעט מדי רגש ונשמה מכדי שיהיה אפשר להתחבר אליו ממש. ואלמלא הרובד העיצובי, ייתכן והסרט היה כה ערום עד שהיה מרגיש כמו סרט פעולה חלול.

אותו עיצוב קפדני של וילנב גם מפריע לסצינות הפעולה ולרגעי הדרמה להגיע למיצוי. הקרבות מתרחשים על רקע תרעומת קבועה של מוזיקה אפית ומצולמים באופן מרוחק ומסוגנן; הכל מרגיש חשוב ודרמטי מבלי שיש בכך צורך, וכך רגעים דרמטיים עוצמתיים (במיוחד סצינה מפורסמת אחת המערבת רעל) מאבדים מכוחם בגלל החלטות עריכה מפוקפקות, המייצרות קשרים ויזואליים יצירתיים בין אירועים שונים.

אחד המאפיינים הבולטים של סרטיו של וילנב הוא מחסור בהומור, והפעם זה ניכר במיוחד. כנראה שמתישהו בין 2021 לשנת עשרת אלפים האנושות איבדה לחלוטין את חוש ההומור שלה, כי למרות הקאסט הענק תתקשו למצוא דמות אחת שאיננה שקועה בעגמומיות, חמורת סבר, לקונית או נבואית על גבול הגיחוך. היעדר ההבדלים באישיות או ביכולות של הדמויות גורם לחוסר הזדהות איתן וזה לא ממש משנה אם נלך לאיבוד בתוך האנסמבל הגדוש. בכל פינה בסרט ניתקל בלוחם כל יכול הנאמן לאמונתו עד מוות, או במנטליסט קנאי ויהיר בעל יכולת קוגניטיבית נדירה לבלבל את המוח לשאר הדמויות (ולצופים) עד שכל אלה סרים למרותו. אין בחוויות המאובקות של הגיבורים הללו תובנות של ממש על עצמם או על המצב האנושי, וכל ניסיון של התסריטאי לשים בפיהם משפטי חוכמה ספורדיים רק מעורר את התחושה שהם מחזיקים ספר מובאות של ג'ורג ברנרד שואו חייזרי כלשהו ליד המיטה ולא מדברים מדם ליבם.

בראש פירמידת הדכדוך עומדת דמותו של פול אטריאידס, ילד תפנוקים שמייעדים אותו מתחילת הסרט לתפקיד של גואל השממה. הדמות השטוחה לא מקבלת סיוע מגילומו האדיש של השחקן טימותי שאלאמה, שמוסיף עוד תצוגת משחק חדגונית של אותו הנער המיוסר והמופנם מ"קרא לי בשמך". בתוך המסגרת האפית של "חולית", שאלאמה הוא בבחינת סוס פוני שהוכנס לתוך מירוץ סוסים - אין לו את האנרגיה, הכריזמה או העסיסיות כדי להוביל תאגיד סיפורי שכזה.

גם העלילה עצמה נופלת קורבן לגשטלט המשונה שאימץ וילנב, שבמבנה פסיכולוגי אחיד מחבר בין כל הדמויות בסרט שבו די במשפט חידתי או במבט כדי שדמות אחת תבהיר לשנייה את דרכי הפעולה והמניעים שלה. הקונפליקטים נוטים להיות יותר פיזיים מאשר מילוליים, מה שפוגע בהישג האינטלקטואלי של הסיפור המוגבל ממילא. וכך, מה שנותר אחרי שהחול ו"המרקוח" מתפוגגים, הוא סיפור בנאלי ומוכר על מלחמה בין טוב לרע שנופח למימדים תנ"כיים.

אחד מהמורים שלי באוניברסיטה טען בזמנו, שעיבוד שעושה חסד עם המקור חייב לשם כך לבגוד בו. כאשר נטל קובריק למסך הגדול את הקלאיסקה הספרותית של סטיבן קינג "הניצוץ", הוא המרה את פיו של קינג, שינה הסברים חד משמעיים ובוטים לכדי מסתורין, הפך סימני קריאה לסימני שאלה, ויצר את אחד מהעיבודים הקולנועיים האהובים לספריו של קינג. היצירה המסעירה ו"החדשה" בצורתה ובפסיכולוגיה שלה החזירה צופים שוב ושוב כדי לחוות אותה מחדש ולנסות ולפצח את השכבות השונות שבה. ב"חולית" כל מה שחשוב חשוף לעין, אין ביצירה זו מה לפצח, וספק אם מי מהצופים יחזור אל הארגז הזה וימצאו דבר זולת חול.

חולית, ארה"ב 2021

בימוי: דני וילנב

155 דקות