צרות גדולות במארבל טאון

הסיפור על שאנג (סימו ליו), לוחם סיני ששב למולדתו כדי להתעמת עם אביו ונוו (טוני ליאונג) שעומד בראש צבא עשר הטבעות ומסוכסך עם צבא אחר שהרג את אמו של שאנג, הוא מלודרמה שלא מצליחה להתרומם, ומסופרת בצורה בנאלית מדי שמקשה על ההבלחות הקומיות והמקוריות של הסרט לחפות על הכבדות הטרגית המתפתחת. הסיפור לוקה בקלישאות שטופלו בסרטים הקודמים של מארבל בצורה מעניינת יותר - בן במאבק עם אב ומורשת אפלה, לוחם שמנסה לכפר על עוולות העבר, ומעל הכל המחיר של שנאה עיוורת וצרות מוחין.

השתלשלות העניינים מרפררת בין כל כך הרבה ציטוטים סגנוניים של סרטים מהמזרח הרחוק, החל מ"נמר דרקון", דרך סרטי ג'קי צ'אן ועד "שבעת הסמוראים", עד שנדמה שאנו צופים בחלום קולקטיבי המורכב מכל סרטי הז'אנר האסיאתיים שהצליחו במערב. הביקור בכל המקומות האלה שגרתי ואינו מועבר באופן מקורי דיו. גם סצינות האקשן והלחימה (כולל סצינה אחת באוטובוס שהיא כינוס של כל סצינות האקשן של קיאנו ריבס אי פעם), חיוורות ביחס לסרטים האחרים של מארבל, ואחרי שלל כוריאוגרפיות של אמנויות לחימה גנריות בקיבוץ, בכפר או בקרת, מתעוררים געגועים לכוחות-על פנטסטיים ומלהיבים שבקושי מובאים על סיפוקם, גם לא בסיום מפוצץ האנימציה הממוחשבת עם יצורים שנראים כמי שעשו עלייה מסרט של מיאזאקי.