שבויים לנצח

הבעיה ב"נצחיים" היא, ששום דבר מזה לא נעשה. לא באמת איכפת לנו מאף אחד מהם, לא מהקשרים ביניהם, לא מהעבר, העתיד או התקוות שלהם. היחסים הרומנטיים בין סרסיי לאיקריס לא מעניינים ולא אמינים, אפילו לא בסצינת הקליימקס של הסרט, שם הם אמורים להוות משקל קריטי במיוחד. אפשר גם היה בקלות לוותר על כל סצינות הפלאש-בק עמוסות השמאלץ הרומנטי המיותרות, שאמורות להעביר לנו את המסר בכפית שקיימת בין השניים אהבה נצחית. שאר הדמויות גם כן שטוחות לחלוטין, בעלות מאפיינים וייצוגים גסים מאוד שראינו אינספור פעמים בעבר - אחד מיוסר, אחד חכם, אחת צינית, אחת קשוחה וכו' וכו'. דאמט, האנשים האלה - אם אפשר לקרוא להם אנשים - מכירים וחיים אחד עם השני אלפי אם לא מיליוני שנים. איך זה לא מתבטא בדיאלוגים ביניהם למשל? איך לא משתרבבות בדיחות פרטיות עמוסות ברפרנסים שיוכלו להאיר לצופים את עולמם, מלבד התייחסויות נקודתיות לאירועים היסטוריים, מלחמות וקונפליקטים "ארציים" של בני האדם? איך יכול להיות שלא ממש מזיז לנו אם יקרה לאחד מהם משהו? זה לא הדבר הכי טרגי בעולם עבורם אם מישהו שאמור לחיות לנצח עלול למות פתאום?

היחידה שגונבת את ההצגה ומעוררת אמפתיה ותחושה של דמות אמיתית היא דווקא ספרייט, הילדה הנצחית שלעולם לא מתבגרת, בגילומה המצוין של ליה מקיוג'. ראויה לציון גם לורן רידולף ("המתים המהלכים"), שחקנית אמריקאית חירשת, שמגלמת בחן רב את גיבורת-העל החירשת-אילמת הראשונה על המסך הגדול. כל שאר הקאסט עמוס הכוכבים והפרסים - כמו ריצ'רד מאדן כאיקריס (רוב סטארק מ"משחקי הכס"), סלמה הייק כאייג'ק מנהיגתה הרוחנית של הנצחיים, או קית' הרינגדטון, הלא הוא ג'ון סנואו מ"משחקי הכס", המגלם ב"נצחיים" את דין ווייטמן בן זוגה ה"ארצי" הנוכחי של סרסיי - לא מספקים את הסחורה, ובכלל לא בטוח אגב שהם הבעיה. ויש את אנג'לינה ג'ולי כמובן. אישית אין לי שום בעיה איתה, ואני גם חושב שהיא שחקנית לא רעה בכלל. אבל סלחו לי, הליהוק הזה בעייתי, ולו רק בגלל העובדה שזו פאקינג אנג'לינה ג'ולי על המסך ולא תנה "אלת המלחמה" הבלתי מנוצחת. הנוכחות האנג'לינית ג'ולית שלה כל כך חזקה ומוכרת, עד שזה מה שקופץ בראש בכל סצינה שהיא מופיעה. אני רק שאלה, אין מספיק שחקניות שיכולות לגלם בהצלחה תפקיד כזה מבלי להפריע לצופים לשקוע בעולמו הפנימי של הסרט, בעייתי ככל שיהיה?

ומילה על "עולמו הפנימי של הסרט". הבעיה בסרטי גיבורי-על היא שיש יותר מדי מהם לאחרונה, אם נכניס למשוואה גם את נטפליקס ושות', והכל מרגיש כמו עוד מאותו הדבר. לכן, בטח ובטח בסרטי מארוול, הציפיות שלנו בכל סרט עתיר תקציב הן גבוהות יותר. תפתיעו אותנו, תרגשו אותנו, תפוצצו לנו את המוח. ולא בעוד סצינת אקשן רוויית אפקטים. גם כאן "נצחיים" לא מספק את הסחורה. לכל אחת מהדמויות יש כוח על כזה או אחר הייחודי לו, ואנחנו אמורים לקנות את זה. קרן לייזר מהעיניים? שדות מגנטיים? יכולת לעוף? לרוץ מהר? לייצר אשליות אופטיות? סבבה. זרמנו. אבל הדרך שבה הכוחות האלו מתבטאים על פני השטח, היכולת של דמות איקס להמציא איזה מכשיר שעושה פעולה כלשהי "כי צריך", הפתרונות המיידיים שנמצאים לבעיות כאלו ואחרות נראים כל כך נטולי היגיון, עד שנראה שלתסריטאים פשוט נגמרו הרעיונות. המצב מגיע לאבסורד כזה, שככל שעלילת הסרט מתקדמת הצופים מתחלים להאמין כבר לכל דבר, כי באמת כל דבר יכול לקרות בכל רגע. וכשההיגיון הפנימי פגום, המתח נעלם וכל היסודות קורסים, פלא שלא נוצר חיבור רגשי? ופלא שנשמעים פרצי צחוק ספונטניים מהקהל?

ואיך פותרים ב"נצחיים" דילמות עלילתיות-מוסריות, כמו למה הם לא באו לעזרת הנוקמים כשתאנוס החריב חצי מהיקום, או למה הם לא מתערבים ועוצרים אלימות ומלחמות בין בני האדם? אה, ברור. כי "נאמר להם" לא להתערב. תפקידם הוא אך ורק להגן על האנושות מפני "הסטיות". פתרון תסריטאי מאולץ ומלא סתירות פנימיות. ובכלל, כל העיסוק ב"נצחיים" בדילמות מוסריות כאלו, באופן שמנסה להמשיך את הקו של "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק" בנוגע לקו העדין שבין טוב ורע ובהקרבתם של מעטים למען רווחתם של רבים אחרים, לוקה בחסר. הרי מדובר בתהיות פילוסופיות מעניינות ובעלות משקל רב, אבל הפתרון שלהם ב"נצחיים" דק ושטוח כמו שניצל וראינו ושמענו אותו בעשרות סרטים לפני כן. מוכנים לזה? קבלו - מה שהופך את בני האדם לאנושיים הוא ה"פגמים" שלהם. שוקינג.

מה שעוד יותר מאכזב, זה שעל בימוי הסרט עתיר התקציב הזה (כ-200 מיליון דולר) הופקדה הבמאית המוכשרת והכוכבת העולה של הוליווד, קלואי ז'או, שאחראית בין היתר על "הרוכב" המצוין מ-2017 ועל "ארץ הנוודים" (Nomadland) היפהפה מ-2020, זוכה 3 פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר. אין מה לומר, הכישרון והמבט הייחודי של ז'או מגיחים מדי פעם ב"נצחיים" בבחירות בימוי מעניינות, אבל דווקא מבמאית כזו - שאף שיתפה כי היא מעריצה גדולה של סרטי גיבורי-על - היינו מצפים לחבר בין כל הנקודות לכדי סרט שלם, עמוק, מרגש ומעניין, בעל דמויות רב ממדיות ובסיס עלילתי אמין ומספק לקראת הסרטים הבאים.

בפינת החתרנות - כי הרי כל סרט שמחשיב את עצמו היום חייב להעביר גם כמה מסרים חתרניים בשם הפוליטקלי קורקט - נראה שב"נצחיים" החליטו לרכז הכל באופן מזוקק אצל דמות אחת ולגמור עם זה וזהו. ולראיה, אחרי שאיבד תקווה לאנושות בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה, גיבור על אמריקאי שחור הומו מאוהב וחי בזוגיות עם בחור מוסלמי והם מאמצים ביחד תינוקת בהורות משותפת. צ'ק על סעיף החתרנות.

ונקודה לחיוב לסיום: הסרט עמוס בשלל רפרנסים היסטוריים-תרבותיים בקצב מסחרר בשילוב לא מעט הומור עצמי, כולל אזכורים ברורים מאליהם של גיבורי מארוול האחרים, או קריצות ל-DC וסופרמן. ומכיוון שהעלילה כולה נסובה סביב עשרה נצחיים בעלי כוחות-על שנמצאים וחיים כאן איתנו מאז ומעולם, הרי שכמעט כל אירוע היסטורי/מיתולוגי או פריצת דך טכנולוגית מיוחסת להם בדרך כזו או אחרת. מסתבר שהמיתולוגיה היוונית חיה וקיימת, מגדל בבל אכן קרה במציאות, ואינספור יצירות תרבות ואמנות (מישהו אמר דה וינצ'י?) עברו תחת ידם, ולולא הם היינו עד היום משתמשים במחרשות ורוכבים על סוסים.

בסופו של דבר, "נצחיים" הוא סרט אקשן בינוני מינוס, שטחי, צפוי, נטול עומק או רגש, שנראה יותר כמו חיקוי לסרטי מארוול מאשר הדבר האמיתי. אחרי "אלמנה שחורה", שעוד היה סביר, ו"שאנג צ'י" המייגע, נראה כי "נצחיים" ממשיך את הקו המידרדר של סרטי מארוול אחרי הקליימקס של "סוף המשחק". אבל גם אנחנו, הצופים והמעריצים, אשמים. הורגלנו - ממש כמו הנצחיים - לשמש ככלי משחק ביקום של מארוול, להתייצב בקולנוע בכל פעם מחדש, ולחכות כמו נתינים צייתניים לסצינות הסיום של אחרי הכותרות, שמרמזות על הסרט הבא, שגם אליו ככל הנראה נגיע, במין מעגל אינסופי נצחי שכזה. רק חבל שלנו אין כוחות על.