"CODA", הסרט הזוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הוא למעשה שני סיפורים - הראשון והמצוין מספר על חיים בקרב משפחה חירשת, אבל השני הוא מעשיית נעורים מאוסה על טיפוח כשרון שירה
איתמר שדה
פורסם: 29.3.22
טקס פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ה-94 הניב כצפוי כמה רגעים היסטוריים, מיני שערורייה ופה ושם הפתעות. אחת מהן היתה כשדווקא "CODA" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, ולא אחד מהסרטים המדוברים יותר, כמו "כוחו של כלב" או "בלפסט". זו היתה ללא ספק בחירה יוצאת דופן משום ש"CODA" הוא הסרט הראשון שמופץ על ידי שירות סטרימינג (Apple tv) שזוכה בפרס הזה, וגם משום שהוא רימייק ל"משפחת בלייה" הצרפתי-בלגי משנת 2014 (לכן גם היה מועמד לפרס התסריט המעובד הטוב ביותר ואף זכה בו). "CODA" קבע עוד שני תקדימים נוספים - הוא הסרט הראשון זוכה פרס הסרט הטוב ביותר שבכורתו היתה בפסטיבל סאנדנס, ושבו רוב התפקידים הראשיים מגולמים על ידי שחקנים חירשים. אבל האם הסרט עצמו גדול כמו ההישגים שלו?
"CODA" מביא את סיפורה של רובי (אמיליה ג'ונס), נערה בת 17, היחידה במשפחתה החירשת ששומעת. למשפחה, המונה את הוריה (טרוי קוטסור ומרלי מטלין) ואת אחיה (דניאל דוראנט), יש עסק דיג ובו רובי משמשת כמתורגמנית. בעזרתו של המורה לשירה של התיכון (יוג'ניו דרבז), רובי מתחילה לטפח את כשרון הזמרה החבוי בה, מתאהבת בנער אחר במקהלה, ומתמודדת לראשונה עם אפשרות אמיתית לעזוב את העסק המשפחתי והתובעני לטובת מסגרת קולג' יוקרתית עם כל ההשלכות הטמונות בכך.
צדק פילמאי היסטורי. "CODA"
"CODA" הוא למעשה שני סיפורים - האחד הוא על הקשיים שרובי חווה בהתבגרות בבית שבו היא דה פאקטו המבוגר האחראי; השני נוטה לכיוון הדרמה המוזיקלית, שבה המנטור של רובי מצליח לגרום לה להאמין בעצמה ולפתח מוטיבציה ומשמעת כדי להפוך אותה לכוכבת. שני הסיפורים המקבילים משתלבים, וחבל שכך.
הסיפור הראשון, שבו אנו מתוודעים אל החיים בקרב משפחה חירשת הוא מעמיק, מקורי, נוגע ללב ומלא באבחנות. שלא כמו בסרטים אחרים, התסריט מעניק לבני המשפחה כבוד ועומק, דווקא משום שהוא בוחר שלא להתייחס אליהם כאל קדושים מעונים, אלא כאל אנשים רגילים: חרמנים, פחדנים ואפילו סנובים. כמובן שהומור עצמי לא מזיק, אבל הרגעים היפים באמת נשענים על היכולת שלהם לעבור מכשול ולהשיג את מה שהם רוצים באמצעים שלהם, מתוך העולם שלהם. המשפחה הזאת לא רוצה יחס מיוחד, היא גאה להיות שונה. יש תבונה ועדינות רבה גם באופן שבו התסריט משלב טכנולוגיה מודרנית בחיי המשפחה.
אך הדרמה המשפחתית מאבדת את האותנטיות והפיקנטיות שלה כשהעיסה הדביקה של הסיפור השני והתפל נשפכת אליה. ההתפתחות הקריאטיבית של רובי בנויה על סכמה מאוסה של תרגילים לפיתוח קול/נפש ושירים פופולריים שמבטאים כביכול את עולמה הפנימי, כשההדרן הוא הדמות המעושה של מורה עם מניירות של דיווה-עם-לב-של-זהב. גם אהבת הנעורים המשמימה של רובי עם נער מצודד במקהלה לא מוסיפה חן לסיפור הזה. האובר "דיסניות" של הסיפור הזה, הן מבחינת הבחירות האמנותיות והן בסגנון הסיפורי, גורע גם מהיופי המחוספס וגם מהחדשנות של הסיפור הראשון.
הפיצול הזה מאכזב מאוד, כי צוות השחקנים שמגלם את בני המשפחה (הכולל את מטלין המעולה הזכורה מהופעתה זוכת האוסקר ב"ילדים חורגים לאלוהים" וקוטסור שזכה בצדק באוסקר על שחקן משנה כאן) יכול היה לשאת לבדו את הסרט, והדרמה המשפחתית שנעה סביב הרצון להקים עסק משפחתי עם קשיים שהצופה אינו מודע להם היא מערבולת שכיף ומרתק לשקוע לתוכה. די לסרט באביה של רובי שעומד בדממה על סף פיצוץ כשגוזלים ממנו את הפרנסה כדי לגרום לנו לנסוק. הוא לא זקוק לחבורת נערים שעושה עיבוד מודרני לשיר של דיוויד בואי.
למרות שלטעמי "CODA" אינו מרגיש כמו סרט הראוי לטייטל "הסרט הטוב ביותר", בכל זאת יש בזכיה שלו צדק פילמאי היסטורי. שני סרטים קודמים שעסקו בגיבורים חירשים, "ילדים חורגים לאלוהים" (1986) ו"צלילי המטאל" (2020), היו בזמנו מועמדים ראויים במיוחד לפרס אך לא זכו. שניהם גם עסקו באופן מעניין בקשר הדוק ולא צפוי בין חירשות למוזיקה. הדיאלוג ב"CODA" שבין השירה של רובי לעולם הדומם של משפחתה מרגיש גמלוני בהשוואה לסרטים הנוקבים ההם, אבל יש בו מאותה הרוח ומאותה הדרך הלא קונבנציולית שבה אפשר להסתכל על מוזיקה. דווקא במקרה של "CODA" , היה עדיף קצת יותר שקט וקצת פחות מוזיקה.
קודה ("CODA")
בימוי: שאן הדר
ארה"ב 2021, 110 דק'