למי שלא מכיר את הפורמט: בכל ערב מארח אחד המשתתפים את כל השאר לארוחה שהוא בישל - מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח. סה טו. בין מנה למנה, בזמן שהמארח מפנה את הצלחות ומתפנה לתת עדות למצלמה ("לדעתי היה מצוין. נראה לי שאני מנצח"), האורחים מרכלים על המנות, כלי ההגשה והבית כולו. בעונה זו - החמישית - כולם צריכים להכין ארוחות כשרות, ולקוות שהקינוחים יהיו טעימים יותר מאלה שמגישים בחתונות. בסיום הערב כל אחד מחלק ציון לארוחה ובתום חמישה ערבים המנצח הוא בעל הציון הממוצע הגבוה ביותר.

 קצת לא ברור לי מה האינטרס של כל מתמודד לחלק ציונים גבוהים ליריביו, בידיעה שזה עלול לפגוע בסיכויים שלו לנצח, אבל זה הפורמט. הפרס: חופשה קולינרית מתישהו ביעד כלשהו. את ההתרחשויות, כרגיל, מלווה בקולו שי - 50 גוונים של נון שאלנט - אביבי. אף'חד לא עושה את זה יותר טוב ממנו. אתם לא באמת יכולים לדמיין מישהו אחר אומר למשל על בני ציפר, שהוא יותר בעניין של ביבי.אס.אם מאשר בי.די.אס.אם.

ההכנות לארוחות מעניינות ביותר. הן מספקות לנו את יצר המציצנות למשטחי שיש של אחרים וגם להרגלי הבישול שלהם. לפעמים ההרגלים שונים זה מזה ב-180 מעלות: בעוד שליאת מכינה קובה בלי למדוד כמויות ("אני מבשלת לפי העין. 12 ילדים. חייבים לדעת לבשל"). בני משתמש בכוסות מדידה בשביל המטבל של עלי הגפן. ולפעמים דווקא ניווכח בדמיון בהרגלים, כמו פדנטיות בזבזנית: אייל זורק לפח תפוחי עץ שלא נחתכו בדיוק חצי-חצי, וגם גילי משליכה בצק לפאי פקאן שעבר בעיניה את הטמפרטורה המתאימה ללישה.

אבל הדינמיקה בין המתמודדים היא כמובן הקרם דה לה קרם של התוכנית. גילי, שאומרת על עצמה שהיא מאוד אוהבת לרכל ו"רוצה לשמוע דברים רכילותיים שעוד לא שמעתי על שרה וביבי, להיות הראשונה ולספר לכל הקיבוץ" מקבלת רכילות מרתקת לא פחות ("בצורת פצצת אטום", אם תשאלו אותה). ברגע של גילוי לב מספר בני ציפר לחבריו לשולחן שהחליט מגיל צעיר, מתוך בחירה, ללכת לכיוון של הסטרייט: "הייתי בתקופה כזאת שהייתי מאוד מבולבל ואני אמרתי גם בגלל התקופה, בגלל שידעתי שזה יהיה קטסטרופה מבחינת ההורים שלי, החלטתי ללכת לצד של הזה". אייל, שאוהב לדבר על היציאה שלו מהארון לפחות כמו שהוא אוהב את עצמו, לא משתכנע. "זה לא דבר שעובר," הוא יגיד אחר כך למצלמה. "זה כמו שאני אגיד לעצמי שאני לא אוהב מתוק, לא אוהב מתוק. אבל אני אוהב מתוק! וזה הכי טבעי."

ליאת, חרדית לשעבר ואשה מאמינה בהווה, מזועזעת מזה שיש גברים שנמשכים לבני מינם, אבל עוד יותר קשה לה עם ירון. היא ממש כועסת עליו כשהוא מדבר על מפלצת הספגטי המעופפת כאילו זו דת ככל הדתות. לירון, הרב-יולי הראשי לישראל שגם לו כמובן אין מסננת לפה, יש מסננת פסטה על הראש. הדת האבסורדית-במכוון שלו מקדשת ערכים ולא אמונה. "הוסמכתי על ידי הנביא בובי, ירום רוטבו, פרמז'ן עליו. יש כאלה שטוענים שאני מתנשא, שאני מזלזל ולא מכבד" (ושי אביבי מוסיף: "עוכרי גלוטן"). הוא מודע מאוד לעצמו ולא מזיז לו שצוחקים עליו ולא איתו. כשגילי אומרת לו בפירוש שהיא מצחקקת עליו הוא מגיב "בכיף ובשמחה". ובכלל, ניכר שלגילי יש את היכולת הנדירה להתחבב על הזולת וגם לגרום לכל אחד להרגיש במיטבו כשהוא במחיצתה. כשהחבורה מתארחת אצל אייל וברגע חמוד של מודעות עצמית הוא אומר להם שהוא לא מחליף את הסכו"מים אחרי המנה הראשונה כי "יש גבול לרמת הפלצנות פה", גילי עונה ב"עברת אותה מזמן אייל" ויוצאת מזה בשלום. אפילו ליאת אומרת שבסיבוב הבא היא היתה רוצה לעבור לגור עם גילי. מה שנקרא, נפתחנו.

ומה ניקח מכל מתמודד?

מבני ציפר: נטגן בצל במרפסת על כיריים חשמליות כדי לא להסריח את הבית. נהפוך צלחות בבתים של אחרים כדי לקרוא מאיזו פירמה הן.

מגילי שמחה עוזיאל: נבזוז תרד טרי מגינת הירק הקרובה לביתנו כדי שהפשטידה תהיה יותר טעימה. נעז לחטט בקופסת הפפיונים של בני ציפר ואפילו נקבל פפיון מנומר במתנה.

מאייל טרסר: נזכור את המשפט של אמא יפה ז"ל, ש"הטבח הכי טוב זה כשרעבים", ונתלה פוסטר של עצמנו בסלון.

מירון גנד: נסתובב עם מסננת פסטה על הראש ונלמד להכין אוכל של פיראטים, כמו קליעים בסגנון קריביאן עם סלסת מנגו ומשמש.

מליאת ברששת: נלמד את התנועה של גלגול קובה, ונמשיך לקנות אצלה במרכול שרי ליקופן (אשכנזים מתים גם ככה לא נעלבים).

ומי ניצח? תוכלו לראות בדיגיטל של כאן 11 את חמשת הפרקים של "המרכז והשרון" במלואם - ולגלות לבד. החל מהשבוע משודר החלק השני של עונה 5, עם חמישה מתמודדים מתל אביב.

בואו לאכול איתי, עונה 5 – השרון והמרכז

כאן דיגיטל