אלמנה אפורה

״האלמנה השחורה״ לא מצליח לגבש לעצמו זהות קולנועית מעניינת, מזל שסצינות האקשן הן כיף טהור

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%D7%93%D7%94_edited.jpg

איתמר שדה

פורסם: 11.7.21

אלמנה אפורה

אחרי שסיפקו לנו כמה קופסאות שימורים טלוויזיוניות, חוזרים מארוול למסך הגדול עם ״האלמנה השחורה״, שהיה אמור לצאת לאקרנים אשתקד ויציאתו נדחתה בשל התפרצות הקורונה. במרכז הסיפור - שעומד בפני עצמו וגם מתקשר ליקום הקולנועי הרחב - נטשה רומנוף (סקרלט ג׳והנסון), הידועה בכינויה ״האלמנה השחורה״, יוצאת להרפתקה עצמאית שבה היא חוברת לאחותה (פלורנס פיו) כדי לעצור ארגון חשאי ששוטף מוחות של נשים והופך אותן לרוצחות חסרות עכבות בעל כורחן.

הדבר שהכי בלט לי במהלך הצפיה בסרט, אפילו יותר מכמות סצינות האקשן הסיטונאית, הוא עד כמה היוצרים ניסו לנתק אותו מהעולם הפנטסטי של הסרטים הקודמים של מארוול ולהעניק לו זהות ייחודית. אם לא היה מדי פעם ניים דרופינג של כל מיני אירועים ודמויות משאר סרטי היקום הקולנועי, הייתי חושב שמדובר בסרט ריגול מהזן של סרטי ״ג׳יימס בונד״ או ״משימה בלתי אפשרית״.

הציר העלילתי דומה להפליא לסרטים ההם - שתי מתנקשות אחיות שאומנו מלידה על ידי סוכנות ביון חוברות כדי לסכל את אחד מהלשעברים של אותה הסוכנות שסרח ונעשה מגלומן מסוכן. בקיר הסיפורי הזה אנחנו מקבלים את בועות האוויר הרגילות של הז׳אנר - מבטאים זרים, ערים של אירופה הקלאסית ותוכניות פריצה נועזות ומתוחכמות. היוצרים כמובן מודעים לדמיון הזה ובסצינה אחת צופה ג׳והנסון בסרט ״מונרייקר״ מסדרת סרטי ג׳יימס בונד.

מעניין שאחרי שני עשורים גדושי סרטים עם טעם לוואי מאוד אמריקאי, עדיין לא קיבלנו סרט מהיקום הקולנועי שמתמקד במלחמה הקרה ובמלחמת הסיכול הנגדי של שתי המדינות, נושא ששב להיות על הפרק על ידי לא מעט יוצרים בשנים האחרונות.


הניסיון לשבור שוב ושוב את הנוסחה המארוולית הוא מבורך, אבל ציר העלילה המרכזי על שטיפת מוח של אנשים בשירות כוחות נואלים הוא שטחי ולא מספיק מעניין. הציר השני בסרט, מעין אוריג׳ן סטורי (סיפור המסביר את העבר של הדמות ומניעיה) לדמות האלמנה השחורה, מרחיב לנו רק מעט את הביוגרפיה שלה ולא מגלה לנו צדדים שלא ידענו מהסרטים הקודמים. כך למשל, חשיבות המשפחה לדמות סומנה כבר לעייפה בעבר.

אחד מהרובדים המעניינים יותר בסרט לטעמי, הוא האלגוריה שלו לסחר בבני אדם, ובתחילתו הוא מגדיל לעשות ומציג מראות אימה של חטיפת ילדות ונערות באופן שלא משתמע לשני פנים, בחירה נועזת לסרט בידור קיצי. גם הרובד הזה לא מספיק מפותח.


מול הפיחות בתמות של הסרט, יש למרבה המזל הררי סצינות אקשן קינטיות, מלהיבות ומותחות. מה שהופך אותן למוצלחות במיוחד הוא ששתי הגיבורות ניחנו בכוח פיזי מוגבר ולא בכוחות על טבעיים, ושוויון הכוח האנושי ביניהן ובין הנבל הראשי משלב סכנה אמיתית לכל סצינה כזו.


לא ברור מדוע בחרו למקם את עלילת הסרט הדק הזה כתוספת על מדף הסרטים של הפרנצ׳ייז, והמחויבות של מארוול לכל דמות שלה הפעם בעוכריה. המחויבות שלה לאקשן איכותי לעומת זאת מוכיחה את עצמה שוב ושוב מחדש.


יואב (בן 13, צפה בכל סדרת סרטי הנוקמים וסרטי היקום הקולנועי של מארוול): הסרט מדבר על עברה של נטשה רומנוף (האלמנה השחורה) ומשפחתה. מכיוון שבסרט "הנוקמים - סוף המשחק" היא מתה, האירועים ב"האלמנה השחורה" מתרחשים בזמן "קפטן אמריקה - מלחמת האזרחים". בסרט מדובר המון על יחסיה עם אחותה ועל עברה של נטשה. אהבתי את החיבור של שתי האחיות וגם את חיבור של ה"משפחה", אך לא אהבתי את הקטע שנראה קצת כמו "משימה בלתי אפשרית" עם תוכנית מיוחדת, אף שאני אוהב תוכניות פעולה בסרטים אחרים. באתי לראות סרט גיבורי-על וליהנות מקצת אקשן ולא מתוכנית מתחכמת וכבדה. הסרט היה כבד מדי בשביל לסרט גיבורי-על, אך בסך הכל היה טוב ומהנה והאתנחתות הקומיות היו במקום. לסיכום, מעריצי מארוול, לא משנה מה אני אגיד - אתם בכל מקרה תלכו לסרט, כמוני. לאלה שמצפים לסרט מושלם כמו "הנוקמים - סוף המשחק" - תנמיכו ציפיות.


האלמנה השחורה, ארה"ב 2020

בימוי: קייט שורטלנד

133 דקות, אנגלית עם תרגום לעברית

הגבלת גיל: 12 (גם לדעתנו 12 הוא הגיל המינימלי).